שתיים בלילה. ליל החיתום.

החושך בחוץ חודר פנימה כדרכו . כן, אלה ימים מוזרים, ימים שמחייבים אותנו להתרחק. להתרחק מהחברים, להתרחק מהרבנים, להתרחק מאנשים. זה כל כך הפוך מהטבע שלנו שנוטה להתקרב, לחבק. אפילו על עצמינו אנו עוטים מסכות. שמעתי ממו"ר הרב יהושע שלא סתם שעות הלילה המאוחרות גורמות להתכנסות כזו אצל האדם ולסוג של שקיעה במצב הרוח ובתפקוד. הלילה והחושך הם קצת כמו המוות. זה סוף יום, סוף תקופה. שקט של מוות. במיוחד בלילה כזה של חיתום הדין. נכון, מצווה עלינו להיות שמחים, והיית אך שמח. איך אפשר לשמוח במצב כזה?

כשאני חושב על זה אני נזכר בדברים ששמעתי מהרב יהודה מלמד באחת השבתות, הוא השיב למישהו שרטן על כך ששרים שירים שקטים כל הזמן. הוא כינה אותם "שירים עצובים". אף פעם לא היה לי נוח עם הכינוי הזה. תמיד התחברתי לסגנון השקט יותר ולא ראיתי את זה כעצוב. הרב ענה לו שכשאדם עצוב הוא צריך לרקוד ולקפוץ בקצב גבוה ומהיר. אבל כשאדם שמח הוא לא צריך את החיצוניות הזו, הוא יכול לקחת את כל השמחה הזו פנימה אליו למקום עמוק יותר. אלה השירים השקטים. השמחים.

מעלתו של האדם על פני שאר בעלי החיים היא הדיבור. דיבור זה לאו דווקא מילים, אלא כל דבר שהאדם מוציא מעצמו החוצה. הבגדים שלו מדברים בשמו ומספרים לנו מי הוא. הספרים שלו מעידים על סגנונו של האדם ומחשבתו, חבריו של האדם ממחישים לנו מה ומי הוא באמת. אומר לך מי חבריך ואומר לך מי אתה. גם המוסיקה שאדם שומע מעידה על נפשו של האדם ביתר שאת.

המוסיקה פורטת על הלב, על הנפש. לפעמים בחוזקה ובגסות ולפעמים בעדינות ובנועם. דרכיה דרכי נעם. ובחרת בחיים.

העולם כולו הוא עולם גדול והאדם נקרא עולם קטן. כשם שבעולם הגדול המקום הקדוש ביותר הוא בית המקדש וממילא אנו מחויבים בהלכות מורא מקדש, כך גם בעולם קטן. הלב, שהוא האיבר המרכזי שבאדם, האחראי על חיותו, הוא המקדש של העולם הגדול. וכשם ששירת הלווים במקדש הייתה עבודה חשובה מאד עד כדי כך שהיא מעכבת, אותו הדבר בדיוק גם בלב. השירה והניגון הם חשובים מאד וחלק משמעותי בעבודת האדם. וכיוון שבמקדש אנו מחויבים במוראו, כך גם בלב, במוסיקה יש הלכות מורא מקדש. שלא תהיה חלילה מחשבת פיגול הפוסלת את הקרבן.

החיבור בין המוסיקה למקדש הוא ברור ומוכרח ונוגע במקומות העמוקים ביותר בלב ובנפש. ממילא, כשאנו ניגשים לנגן או לשיר אנו צריכים לבדוק האם אותו השיר או הניגון ראויים להתנגן במקדש.

אחד המשפטים הראשונים ששמעתי ולמדתי ממורי ורבי הרב זיו אור זה ששירה זו תפילה. המקום היחיד שבו מצווה מדאורייתא להתפלל זה במקדש. התפילה נובעת מהלב ישר אל הקב"ה ששוכן בלב המקדש – קודש הקודשים, בין הכרובים. השירה קושרת אותנו בין העולמות. בין העולם הקטן לעולם הגדול. בין לב העולם הקטן ללב העולם הגדול. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לעשות מהארץ שמים. ולא נברא העולם אלא בשביל שירה וזמרה.

התורה ניתנה לישראל בכפייה, כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: "אם אתם מקבלים את התורה, מוטב. ואם לאו, אני מחזיר את העולם לתוהו ובהו". כלומר, העולם נברא בשביל התורה. קשה לפספס את שני הדברים הללו עליהם נאמר שבשבילם העולם נברא. שירה וזמרה, והתורה הקדושה.

בארון שבקודש הקודשים היו לוחות הברית, התורה הקדושה שנכתבה באצבע אלוקים. באותו קודש הקודשים שהוא לב העולם. אותו לב המקושר ודאי ללב העולם הקטן – האדם.

לא נברא העולם אלא בשביל ישראל. השלישייה הזו של שירה וזמרה, התורה וישראל הוא החוט המשולש שבשבילו נברא העולם. עוד משותף לשלישייה הזו זה שכולם קשורים ללב. השירה והזמרה בוקעים ממעמקי הלב ומתוך הלב של העולם, בית המקדש, שירת הלווים, שהם משבט לוי אותם בחר ה' מתוך שנים עשר שבטי ישראל שיעבדוהו וישרתוהו במקדשו, באותו מקום ממנו תצא תורה ודבר ה' שאותם אנו מצווים לשים על ליבנו. "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם".

גם בשולחן ערוך ישנן הלכות המחברות יחד את השלושה הללו: בעת שאדם יושב ולומד, עליו ללמוד בניגון. חלק מהתנאים של שליח ציבור ביום הכיפורים, היום בו נכנס הכהן הגדול שהיה נושא על ליבו תמיד את שמות השבטים הקדושים, לקודש הקודשים, לב העולם, שיהיה קולו ערב ונעים ויהיה תלמיד חכם.

לא פלא שהרבה מגדולי ישראל וענקי עולם שהתורה לבד היא חייהם וחקוקה בלבם, היו גם בעלי לב ענק ואוהבי ישראל, והיו גם מלחינים המון ועוסקים במוסיקה.

שנזכה לשיר תפילה על בית המקדש, לב העולם, ממעמקי הלב של העולם קטן, ומתוך כך נזכה לבניין המקדש שהוא לב העולם, לשירת הלווים ולעבודת הכהנים, ולשם יעלו כל ישראל והגויים לקרוא בשם ה', שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. שהקב"ה יחזור וישרה את שכינתו על ארון הברית עם הלוחות של עשרת הדיברות, עיקרי התורה הקדושה, אותה נשים על לבבינו בעז"ה. ומשם ידבר איתנו פנים בפנים ולשם נכוון את תפילתנו, תפילת ההלל בשיר וזמרה על החסד הגדול שזכינו לו.

זה וואו ממש, שמרתי לי טוב?

תוהה לעצמי למה דחיתי את הקריאה של זה..

תודה לך על זה.

זה היה טוב לי עכשיו.. תודה לך

אשמור לעצמי