אני אנסה לענות על השאלה שלך בכמה רובדים, מקווה שהדברים יתבררו כמו שצריך. (ועם כל התשובות, לא באה לגרוע מהקושי של אף אחת עם המצווה הזו…)
השאלה שעלתה שעליה אני מנסה לענות היא בעצם - אם הקשר הגופני בין האיש לאשתו כל כך קדוש שמצריך היטהרות כדי לאפשר אותו, אז למה ההיטהרות היא רק חד צדדית? למה רק האישה צריכה להיטהר לבעלה והבעל אינו צריך להיטהר, למרות שגם הזרע שיוצא ממנו מטמא אותו (ואת זה אנחנו יודעים כשמתייחסים לקדושת המקדש).
ברובד הראשון, אני אתייחס למקור ההלכתי. אולי זה ברור מאליו אבל נראה לי שכן צריך להזכיר מה המקור לחוסר השיוויון הזה.
בתורה כתוב "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב". יש איסור על בעל להתקרב לאשתו (כמובן, קרבה אסורה) כשהיא טמאה בטומאת נידה. וזה איסור שהיה קיים מאז ומעולם בלי קשר לקדושת המקדש. איסור הפוך לא כתוב בשום מקום.
בעצם זה אומר שכל סוגי הטומאות מונעות מהאדם לעלות למקדש, או לאכול דברים של קודש וכו'. אבל טומאת נידה גם מונעת מהאיש והאישה להיות ביחד. (גם בזמן בית המקדש אישה טמאה היתה יכולה להיות עם בעלה אם היא טמאה בכל טומאה אחרת - טומאת מת, טומאת שרצים וכו'. רק טומאת הנידה מונעת מהם להיות ביחד. ובאותה מידה גם טומאת הבעל מהזרע שמונעת ממנו לעלות למקדש לא מונעת מהם להיות ביחד כי אין על זה שום איסור).
אבל עדיין נשאלת השאלה למה דווקא טומאת הנידה שייכת לקשר בין האיש לאישתו, ולמה דווקא האישה צריכה להיטהר פה. ופה אני אעבור לרובד השני ואנסה להסביר את העומק של ההבדל. פה קצת קשה לי לכתוב, כי אני לא מרגישה שמבינה את זה בעצמי עד הסוף, אבל אני אנסה לכתוב את הדברים מתוך ההבנה שלי מהספר 'האישה ומצוותיה' של הרב ראובן ששון (שכמובן לא כותב מעצמו אלא מבסס את דבריו מתוך מקורות והרבה מתוך פנימיות התורה).
בספר הרב לא התייחס בפירוש לשאלה שנשאלה פה. הוא מסביר לעומק את מצוות הטהרה על כל שלביה, מסביר את משמעות הטומאה ולמה צריך להיטהר ממנה בשביל החיבור, וגם מסביר על הקשר המיוחד שלה לאישה, אבל לא מתעסק בהשוואה לעומת הטומאה של האיש, שההלכה לא מתייחסת אליה בהקשר הזה.
אנל אני חושבת שגם מתוך ההסתכלות על ההסבר על האישה, זה כן ייתן איזשהו מענה לשאלה.
אני רוצה להקדים גם שיהיה לי קשה לתמצת ולהסביר את כל הרעיונות מהספר בצורה שמעבירה אותם כמו שצריך. אם מישהי מעוניינת לראות את הדברים במקורם, ורוצה שאצלם את העמודים שמתוכם לקחתי את הדברים שאני כותבת פה, תכתבו לי ואנסה לצלם (קשה לברור איזה עמודים הכי רלוונטיים, כי זה מהלך ארוך, אבל אני אנסה אם יהיה ביקוש…).
אחרי כל ההקדמות, אני אנסה להעביר את הדברים.
בשלב ראשון, צריך להבין מה המשמעות של הטומאה.
@קמה ש. כתבה על זה מאוד יפה, וכך גם הרב מסביר, שהטומאה קשורה להפסקה או ניתוק מכוח החיים, לאיבוד של חיים או אפילו פוטנציאל של חיים.
זו בעצם הסיבה שגם הדימום של האישה לאחר שהביצית לא הופרתה, וגם הזרע של האיש מטמאים.
הרב מסביר שקודם כל צריך לזכור שהמציאות הזו של טומאה היא לא חלק מהטבעיות של העולם. זה חלק מההשלכות הישירות של חטא אדם הראשון. בעצם בעולם מתוקן לא היה צריך להיות מצב של ניסיון להביא חיים ללא הצלחה. לפני החטא הגוף של האדם היה הרבה יותר מזוכך, ובעצם כל חיבור של האיש והאישה היה מביא מיד ללידה של תינוק, בלי צער וקושי.
אבל חטא אדם הראשון הביא את העולם למדרגה אחרת, בו הגוף הרבה יותר חומרי, והחיבור של נשמה לגוף חדש נהיה הרבה יותר קשה, וזה מה שמביא לכך שלא תמיד זה מצליח, וגם התהליך עצמו של ההריון והלידה כולל צער וקושי לאישה.
אבל בעצם, אם מבינים שהמצב של היום הוא בעקבות החטא, אז זה אומר שהקושי הוא חלק מהתיקון של החטא. ובשמירת בהלכות שנוגעות לזה, אנחנו שותפות לתיקון ולתשובה על החטא, ובעצם לתיקון העולם ולתשובה הכללית שלו.
אני מצטטת פה בהקשר הזה שתי פסקאות שביחד מתמצתות את הנקודה הזו שניסיתי להסביר (כמובן שהכל מובן הרבה יותר עם כל ההקשר והרקע בספר, אבל בכל זאת…):
"לאור זאת נבין את הקללה לאישה 'בעצב תלדי בנים'. עצב וכאב זה, אינו צער סתמי ללא תכלית. זהו כאב על הפער בין הגוף והנשמה, כאב של קושי המוליד חיים, של מאמץ עיקש וארוך טווח, לגשר על הפער שנוצר בין הנשמה ובין הגוף, עד שיצומצם הפער, יזוכך הגוף, ותשוב הנשמה להאיר בו בקלות. אז, יבוטל הרע, יבוער המוות, וממילא גם קושי הלידה יעבור מן העולם." (עמ' צב)
...
"נמצאנו למדים שהן הצער והמכאוב של האישה הקיים במציאות הנידה, והן שמירת הלכות נידה, הם גם המלחמה המיוחדת של הנשים, נגד זוהמת הנחש. נושאות הן על גבן את הסבל השורשים של נפילת העולם, ובמכאובן, ובדקדוקן בהלכות התורה, מעבירות אותו מן העולם, מנצחות את המוות, ומביאות את ההוויה לשלמותה הגמורה, כגן עדן מקדם." (עמ' צד)
בשלב הבא, ננסה להבין מה העומק של התיקון שנעשה במצוות טהרת הנידה, ולמה דווקא האישה נושאת על גבה את העול הזה.
הרב מסביר שהקשר בין האיש והאישה הוא בעצם מקביל לקשר בין הקב"ה וכנסת ישראל. לא רק המשל והשוואה, אלא שיש זיקה אמיתית בין שתי המערכות האלו, כמו היחס בין הענף לשורש (הקשר בין האיש והאישה הוא ענף, והשורש לכך הוא הקשר בין הקב"ה וכנסת ישראל, ומה שיש בענף בעצם יוצא מתוך השורש).
אז איך מתבטאת מציאות הנידה בשורש העליון - בקשר בין עמ"י לקב"ה? בגלות.
ההקבלה הזו כתובה בפירוש במגילת איכה- "על כן לנידה היתה" (ובעוד מקומות). ובעצם אנחנו רואים שמציאות הנידה מבטאת מצב של גלות, פירוד הדודים.
הרב מסביר שהדם שיוצא מהאישה הוא זה שמקביל לעמ"י שגולים (ושיש בזה בחינת חוסר חיים), והאישה היא כמו השכינה שגולה עם הבנים, ולכן מתרחקת מבעלה.
ובהתאם לזאת, תהליך הטהרה בעצם מקביל לתהליך הגאולה והחיבור בחזרה לקב"ה. (וכאן גם יותר ברור למה דווקא האישה צריכה להיטהר, כי היא זו שמקבילה לשכינה).
אני מצטטת כאן כמה פסקאות שמסכמות את מה שכתבתי (יש עוד הרבה, אבל נראה לי שהפסקאות האלו הכי מבטאות את העניין
"מדברים אלו עולה יסוד גדול - התורה איננה באה להורות שהאישה בעצמה היא מקור הטומאה של הנידה חלילה, והיא הפגומה והפסולה וה'טמאה'. לא כך הדבר, אלא אדרבה, היא אשר בכוחותיה לשאת בעול הפגם, ולהצטער בצערו, כדי שיבוא התיקון.
דם הנידה והטומאה שבו, אינם נובעים מפגם אישי של האישה אלא מהירידה הכוללת של העולמות החומריים, מהפגם שאחז בגוף ובכוחות ההולדה, עד שלא תמיד החיים מצליחים להתאחד עם אור הנשמה, להידבק בחיות הרוחנית, ולהתפתח לכלל ילד. וכישלון זה, הוא בחינת מוות.
…
האישה, היא זו שמשתתפת עם המכאוב הזה, סובלת את הסבל העולמי של חולשת הגוף ופגמיו, נושאת את סבלו. בכך היא מקדמת את תיקונו, כפי שנראה בהמשך, שהצער והמכאוב, וכן שמירת הלכות נידה, מסובבים את התיקון השורשי, עד שיתוקן החטא מיסודו, ויבוטל המוות, שאחד מסעיפיו הוא דם הנידה.
…
במובן זה האישה לתתא מקבילה לעילא לבחינת השכינה, ועניין הנידה מקביל לבחינת הגלות. וממילא גלות השכינה, הסובלת עם הבנים כדי לתכנן, היא צוהר להבין את העומק הפנימי הגנוז בצערה של האישה בעניין הנידה, כי שניהם אחד הוא, ומכאן למדנו שהאישה סובלת כדי לשאת בעול התיקון, דוגמת השכינה הסובלות בצער בניה כי איננו, כדי להשתתף בעולם ולסבב על ידי כך את התיקון." (עמ' קנ-קנא)
הרב מביא גם פסוקים מספר יחזקאל (פרק ל"ו), בו הוא מתאר את שלבי הגלות ועד הגאולה, וגם שם מופיעה ההקבלה לטומאת הנידה -
"טז וַיְהִי דְבַר ה', אֵלַי לֵאמֹר. יז בֶּן-אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל-אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ, בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם: כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי. יח וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, עַל-הַדָּם אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ; וּבְגִלּוּלֵיהֶם, טִמְּאוּהָ. יט וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת: כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם, שְׁפַטְתִּים. - זה החלק שמקביל לשלב הנידה, הדימום, הגלות.
כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אלקים, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם. כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה', נְאֻם ה' אלקים, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם, לְעֵינֵיהֶם. כד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; - פה מתחיל השלב הראשון של הגאולה, קיבוץ הגלויות, וזה מקביל להפסק הטהרה, השלב בו הדם מפסיק לצאת.
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַתְכֶם. - זה מקביל לשלב לקראת הטהרה, בו ממשיכה הביאה לארץ, וההתבססות הפיזית בתוכה, וזה מקביל לשבעה נקיים.
כה וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם: מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם, אֲטַהֵר אֶתְכֶם. כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר. - זה השלב בו ה' מטהר אותנו, זורק עלינו מים טהורים ויש גם תשובה רוחנית של עמ"י. זה מקביל כמובן לשלב הטבילה במקווה.
כז וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם. כח וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי, לְעָם, וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹקים. - פה מדובר על בניין המקדש והשכנת ה' בקרבנו, וזה מקביל לייחוד של האיש ואישתו, החיבור, בדבקות שלמה.
כט וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם; וְקָרָאתִי אֶל-הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא-אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. ל וְהִרְבֵּיתִי אֶת-פְּרִי הָעֵץ, וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה: לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב--בַּגּוֹיִם. ... לח כְּצֹאן קָדָשִׁים, כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ--כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת, מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה'. {פ} - זה השלב הסופי בו ברכת ה' שורה עלינו בכל המובנים, החומריים (ברכה גדולה ביבול, בבניה והשתקעות בארץ) והרוחניים (ידיעת ה').
בעצם ראינו פה איך כל שלבי הטהרה של האישה מקבילים לשלבי גאולת עם ישראל.
כל זה נובע מהקשר בין האישה לשכינה, ועל ידי פעולת האישה בשלבי הטהרה היא בעצם משפיעה בעולמות העליונים על התקדמות שלבי הגאולה (שזו כמובן השפעה איטית ומצטברת של הטהרה של כל הנשים לאורך כל הדורות).
מה שכתבתי פה זה טיפה בים מתוך הספר שמתאר כל אחד מהשלבים ומפרט אותו לעומק, אבל ניסיתי לתת פה טעימה שמבטאת את הנקודה המרכזית (וסליחה שלמרות הניסיון לתמצת יצא כל כך ארוך…).
כמו שאמרתי, זה לא עונה באופן ישיר על ההשוואה מול הגבר. אבל אני חושבת שבעצם ההסבר פה הוא שכיוון שהאישה היא זו שמקבילה אל השכינה שגלתה, העבודה של ההתקרבות והתשובה היא התפקיד שלה דווקא.
לי זה מרגש לחשוב על הדברים באופן כזה. עדיין לא יכולה להגיד שאני שמחה כשמגיע מחזור (ולפני ההריון הראשון, בשלב מסויים כל מחזור היה שובר אותי וזה באמת קושי אמיתי), אבל זה מרגש אותי להבין קצת את המשמעות העמוקה של שלבי הטהרה שאני עוברת, ולחשוב על זה שהמשמעות העמוקה של המצווה הזו קשורה באופן ישיר לתהליך הגאולה.
אני יודעת שזה סגנון ושפה שלא כל אחת מתחברת, וזה גם לא עונה לגמרי על כל השאלות, אבל מקווה שבכל זאת הדברים מתחברים ומוסיפים גם לך.
, אבל יש נקודה שלא הבנתי: