(ומה אפשר לעשות, איך מגשרים על הפער הזה, בין הקודש לחול,)
יש בי רצון לירושלים. ולסיבוש של לילה ולשבת - ביום בשער הצאן, בלילה בשבטים - לבד מול ה() הזה ולשיר בשקט ולנסות לחשוף ככה במילים שקטות את הגעגוע. לעלות להר ולהתכופף בירידה למזרח, להביט על הרב ניצב שם על המדרגות, לשמוע את הרב () מדבר ובעיקר להרגיש בבית. ככה, בפשטות. (כי רק שם אפשר, פה זה רחוק ומנותק וחסר)
בתקופה האחרונה הפסקתי לחלום על ההר. אם פעם זה הי'ה רודף אותי בחלומות, היום עזבתי את העיקר ועברתי לטפל. ויש חלום של לשבת בכניסה ויש חלום של לחכות בחוץ, יש חלום של לנשום אוויר זריחה-של-יום-שעולים ויש חלום של לטבול בברכה. (לטבול! בברכה! כבר מלא זמן שלא הרגשתי טהורה ומוכנה לבוא בית ד',) אבל בעיקר חלומות של לפני עליה ראשונה, לשחזר שוב את הרגע שבו הבנתי ש, ללמוד תמיד בכניסה בחיכיון, עירובין בחוץ בהתאסף ראשי עם. מפעם לפעם רגעים של, הרב בתשעה באב שעבר, יושב בכניסה, הרב נכנס להר [אומר לי שלום ואני שותקת במבוכה], אחת בצהריים בתב הזה, הריצה החפוזה לכניסה ביו"כ שעבר. ורחוק לי, וקצת חסר והרבה כואב. כי בעוד שבשגרה הכאב שדורש לציון נרגע קצת בהר, ומתעורר בעיקר על החסר, הרי שכעת שני'הם זועקים בעירבובי'ה, וזה קשה, וזה כואב, ואיכה.
(לאחרונה שמתי לב שהפסקתי לאכול כי נצרך. זא, עדיין, אבל בין חוסר הרצון של הגוף לשתף פעולה ובין העובדה שלא היתה בררה א-לא לאכול, במקום להתחזק בזה באופן טבעי, עברתי ללאכול כי אני רוצה, כי אני רעבה, ולא כי אני רוצה לעבוד את ד'. וקצת מורכב לי עם ההבנה הזאת, שיש בה טוב, ויש בה רע, ויש בה, בעיקר, פחד)
וכאילו שמאוכל, אבל שינה, הפסקתי לישון כי הגוף ביקש ועברתי ללישון כי זה מה שטוב לי, שמתאים לי, כי כרגע אני עייפה אז אני אשן ונכון שהשעה כבר חמש ושש אבל אין לי כח אז ננסה להרדם לעוד שעתיים. ואפשר לטעון שזה זמני, ואפשר לטעון שזה נכון, אבל עדיין לא נח לי עם זה.
אני רוצה ללמוד. אני לומדת לבגרות ולתואר, אבל עדיין, אתה מרים את הספר ומשהו מרגיש לא נכון. ברור לי מה הרצון, וברור לי מה כן מרגיש בסדר וטוב ומנחם, ובה במידה אני יודעת שאני לא יכולה להרשות לעצמי את זה. אז שבת ושמחת ויום שחפץ בו ואני סוגרת את הגמרא, ואת הרשבא בכלל לא הוצאתי שלא אשבה, והולכת ללמוד לסופקורס. וטוב לי בידיעה שזה הדבר הנכון, וקשה לי להבין שזה הדבר הנכון.
(וכמה שאני רוצה פשוט יכולת לשבת וללמוד, ונכון שזה לא התפקיד שלי, אבל למען ד', למה לבנים כ"כ הרבה יותר פשוט בקטע הזה, או ליתר דיוק, למה אני לא מצליחה להבין את זה)
כמעט סיימתי עם לחקור את הסוגיא הנ"ל. ודי ברור לי מה יוצא הדבר הנכון לעשות, (למרות שיצא מה שקצת רציתי שיצא, וזה מדאיג אותי, למרות שברמה השכלית ברור לי שהבאתי הרבה יותר טיעונים נגד בגלל שידעתי שאני ארצה ש,) וכבר דנתי עם אנשים ולא הצליחו להפריך, ולכאורה הדבר היחיד שנותר הוא להעלות על הכתב ולשלוח לרב. אבל איכשהו יש בי בושה, וקצת חוסר רצון, גם כי בדרכ המסקנה הזאת מגיעה מהכיוון הלא מדויק לי לענד בהלכה, וגם כי מה לי בכלל לדבר על הנושא הזה. ונכון שלא יתבייש וגו, ונכון שהרב כנראה יבין ממה זה מגיע, ונכון שלא אמורים להמנע מלעשות מה שנכון בגלל מה יגידו. אבל אני לא רוצה לסכן את הקשר שלי עם הרב (ולא שיש קשר, הלוואי ש, אבל לפחות עכשיו טוענים שהוא מדבר בהערכה ולא בזלזול, ו,), ומצד שני, אם זה נכון אז צריך לפעול ככה ו.
(למה הי'ה לי כ"כ קשה להתנתק מהסוכה, אולי כי, זא, רק אח"כ שמתי לב שזה הי'ה כמו בהר, וגעגוע וכמיהה ו רחוק,)
יש בי רצון לירושלים. ולסיבוש של לילה ולשבת - ביום בשער הצאן, בלילה בשבטים - לבד מול ה() הזה ולשיר בשקט ולנסות לחשוף ככה במילים שקטות את הגעגוע. לעלות להר ולהתכופף בירידה למזרח, להביט על הרב ניצב שם על המדרגות, לשמוע את הרב () מדבר ובעיקר להרגיש בבית. ככה, בפשטות. (כי רק שם אפשר, פה זה רחוק ומנותק וחסר)
בתקופה האחרונה הפסקתי לחלום על ההר. אם פעם זה הי'ה רודף אותי בחלומות, היום עזבתי את העיקר ועברתי לטפל. ויש חלום של לשבת בכניסה ויש חלום של לחכות בחוץ, יש חלום של לנשום אוויר זריחה-של-יום-שעולים ויש חלום של לטבול בברכה. (לטבול! בברכה! כבר מלא זמן שלא הרגשתי טהורה ומוכנה לבוא בית ד',) אבל בעיקר חלומות של לפני עליה ראשונה, לשחזר שוב את הרגע שבו הבנתי ש, ללמוד תמיד בכניסה בחיכיון, עירובין בחוץ בהתאסף ראשי עם. מפעם לפעם רגעים של, הרב בתשעה באב שעבר, יושב בכניסה, הרב נכנס להר [אומר לי שלום ואני שותקת במבוכה], אחת בצהריים בתב הזה, הריצה החפוזה לכניסה ביו"כ שעבר. ורחוק לי, וקצת חסר והרבה כואב. כי בעוד שבשגרה הכאב שדורש לציון נרגע קצת בהר, ומתעורר בעיקר על החסר, הרי שכעת שני'הם זועקים בעירבובי'ה, וזה קשה, וזה כואב, ואיכה.
(לאחרונה שמתי לב שהפסקתי לאכול כי נצרך. זא, עדיין, אבל בין חוסר הרצון של הגוף לשתף פעולה ובין העובדה שלא היתה בררה א-לא לאכול, במקום להתחזק בזה באופן טבעי, עברתי ללאכול כי אני רוצה, כי אני רעבה, ולא כי אני רוצה לעבוד את ד'. וקצת מורכב לי עם ההבנה הזאת, שיש בה טוב, ויש בה רע, ויש בה, בעיקר, פחד)
וכאילו שמאוכל, אבל שינה, הפסקתי לישון כי הגוף ביקש ועברתי ללישון כי זה מה שטוב לי, שמתאים לי, כי כרגע אני עייפה אז אני אשן ונכון שהשעה כבר חמש ושש אבל אין לי כח אז ננסה להרדם לעוד שעתיים. ואפשר לטעון שזה זמני, ואפשר לטעון שזה נכון, אבל עדיין לא נח לי עם זה.
אני רוצה ללמוד. אני לומדת לבגרות ולתואר, אבל עדיין, אתה מרים את הספר ומשהו מרגיש לא נכון. ברור לי מה הרצון, וברור לי מה כן מרגיש בסדר וטוב ומנחם, ובה במידה אני יודעת שאני לא יכולה להרשות לעצמי את זה. אז שבת ושמחת ויום שחפץ בו ואני סוגרת את הגמרא, ואת הרשבא בכלל לא הוצאתי שלא אשבה, והולכת ללמוד לסופקורס. וטוב לי בידיעה שזה הדבר הנכון, וקשה לי להבין שזה הדבר הנכון.
(וכמה שאני רוצה פשוט יכולת לשבת וללמוד, ונכון שזה לא התפקיד שלי, אבל למען ד', למה לבנים כ"כ הרבה יותר פשוט בקטע הזה, או ליתר דיוק, למה אני לא מצליחה להבין את זה)
כמעט סיימתי עם לחקור את הסוגיא הנ"ל. ודי ברור לי מה יוצא הדבר הנכון לעשות, (למרות שיצא מה שקצת רציתי שיצא, וזה מדאיג אותי, למרות שברמה השכלית ברור לי שהבאתי הרבה יותר טיעונים נגד בגלל שידעתי שאני ארצה ש,) וכבר דנתי עם אנשים ולא הצליחו להפריך, ולכאורה הדבר היחיד שנותר הוא להעלות על הכתב ולשלוח לרב. אבל איכשהו יש בי בושה, וקצת חוסר רצון, גם כי בדרכ המסקנה הזאת מגיעה מהכיוון הלא מדויק לי לענד בהלכה, וגם כי מה לי בכלל לדבר על הנושא הזה. ונכון שלא יתבייש וגו, ונכון שהרב כנראה יבין ממה זה מגיע, ונכון שלא אמורים להמנע מלעשות מה שנכון בגלל מה יגידו. אבל אני לא רוצה לסכן את הקשר שלי עם הרב (ולא שיש קשר, הלוואי ש, אבל לפחות עכשיו טוענים שהוא מדבר בהערכה ולא בזלזול, ו,), ומצד שני, אם זה נכון אז צריך לפעול ככה ו.
(למה הי'ה לי כ"כ קשה להתנתק מהסוכה, אולי כי, זא, רק אח"כ שמתי לב שזה הי'ה כמו בהר, וגעגוע וכמיהה ו רחוק,)
