לא לא טאטע אני לא התכוונתי, באמת!

אוף איך זה כן יצא ממני בסוף? אני כלכך התאפקתי יא טאטע למה?

כלכך קשה לשנות דפוסי חשיבה, זה לא ייאמן פשוט.

ו,כן אין מה לעשות, זה משפיע ברמות. משהו פסיכי,גם עליי, מי היה מאמין.

מצד אחד באמת שטוב לי,

אבל, לא יודעת..מה אני יאמר.

מבולבל לי כל כך..

תציל אותי מפה!

כן,קשה לי, אבל לפעמים כל כך טוב לי במצב הזה, יואו.

לא. לא טוב לי. אני צריכה להשתנות.

מחר מתחילים את הכל מחדש.

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)