נשבר הלב לקרוא את זה

אין לי עצות מועילות, אבל שולחת לך חיבוק

הלוואי ויכולתי לעזור במשהו

נשבר הלב ממה שאת כותבת

העומס והקושי שלך פשוט צורחים

השם ישלח לך כוחות ויאיר את עיניכם

נשמע שאת מאוד מאוד מאוד עמוסה. אבל מאוד.

ועוד בתקופה כל כך מורכבת ועמוסה של סגר.

דיבורים שלך לא עוזרים? יוצא לשוחח איתו מה מעיק עלייך?

מה את מתכוונת הכל עלי?

מה הוא כן עושה?

בעלי גם טיפוס בטטה שאוהב רק לנוח. וזה מוציא אותי מדעתי לראות אותו (בעיקר היום בסגר) כל היום יושב בחצי שכיבה עם רגליים על הכורסא עם רגליים על הכיסא אבל כן אחד שיקלח את הילדים או יעשה כלים. וכשאני מדברת על דברים שמפריעים לפעמים עוזר ולפעמים לא ואז שוב דיבורים וחוזר חלילה.

ואוו. זה כל כך קשה.

כלום לא שווה אם את לא מאושרת.

חיבוק יקרה!

תפרקי. זה טוב. אבל חשוב מאוד לנסות לשפר. לדבר כי אחרת זה חבית נפץ שכל כמה זמן מתפוצצת.

קשה מאוד.

אין לי מה לומר.

באמת לא פייר!

שולחת לך כוחות וחיבוק גדול!

הייתי אומרת לך ללכת להתייעץ.

אני עשיתי את זה. וזה עזר לי הרבה.

וכן, קשה מאוד מאוד לקבל תכונה שהיא מרגיזה וההפך ממך. 

בפרט אם זה תכונה שממש רצית משהו אחר. 🧡💛💚💙💜

להאמין שקיבלת את זה לא בטעות, זה ממש ממש קשה. 

רק מגלה לך בסוד, שאולי אם נפתח פה איזה שרשור שכולם כולם כותבות באנונימי ומספרות כל מיני דברים סודיים...

על דברים שהם חלמו משהו אחר על הבעל וקיבלו איזה בונוס תכונה לא כפי התוכנית... 

זה יהיה כנראה שרשור מרתק...

ואולי אם נעשה שרשור של בעלים עלינו... גם נגלה שרשור די מעניין. 

בקיצור תאמיני לי, את בחברה טובה. 

וכן, זה מ-----ע--------צ-----------ב------------ן לעשות הכל בבית כשהבן זוג יושב בשנטי...

וגם מעצבן להיות העצבנית והלחוצה וחוץ מהכל לעשות הכל. בקיצור מעצבן מעצבן...

אז חיבוק ענק ענק על זה.  

מתייגת גם את @נגמרו לי השמות האלופה. 

וואו, זה באמת באמת קשה, מקווה שלא עצבנתי עם התגובה שלי

עניתי למטה (:

תדעי לך בכל זוג כמעט זה כך, או שהוא הדומיננטי ועושה הכל או היא,

גם אם לא היית מתחתנת אתו היית מקבלת משהו בסגנונן שלו, לכן יקרתי

תתחזקי עם שיש תרימו אותו,(כאמור אני מבינה לליבך)אל תכנסי לשום

עצבות ושום מתח, זה הבעל שלי וזה האבא של הילדים שלי, לחזק את מה

שיש לא ליפול מכלום, היצר הרע מכניס לנו עצבות וחלישות הדעת רק שלא

יהיה לנו שלום בית, תנסי למצוא את הטוב שבו, ותאמני לי שיש המון טוב,

בהצלחה רבה רבה לך.

הוספתי קישור, תקראי ותראי קצת ותבדקי אם את מוצאת את עצמך ובעלך במקום הזה:

הפרעת קשב וריכוז במבוגרים - סימנים, אפקטים וטיפול

ושוב חיבוקים, 

ואם זה אכן ככה, 

אז ראשית חיבוק ענק ענק ענק, זה התמודדות ממש גדולה. 

ואת גיבורה

שנית, אני מציעה שתקראי קצת מאמרים על ADD במבוגרים. 

זה תופעה ידועה ומוכרת ולא קלה להתמודדות. 

רק עוד נקודה אחת להשלמת המצב... וזה לא נקודה שתקל עלייך. 

בדרך כלל מבוגר עם הפרעת קשב, גם מאוד לא מרוצה מעצמו.

הוא לא מצליח לממש את היכולות ואת מה שהוא רוצה להיות, ואז חוץ ממה שהוא לא עושה בבית. 

הוא גם בכלל לא מרגיש ממומש בחייו האישיים.

את חושבת שזה משהו שמתאים גם לבעלך? נראה לך שהוא מרוצה מעצמו בפן המקצועי שלו (או לימודי אם הוא לומד וכו') 

אין לי תשובה, רק נראה לי שדבר ראשון כדאי לקרוא שם לבעיה.

שוב חיבוק גדול

לדעת את שם הבעיה זה כבר חלק מהפתרון...

וממש הייתי דוחפת אותה לבדוק עם יש לו הפרעת קשב

הבעיה שכל מיני דברים שנראים בלי קשר, נפגעים מההפרעה. 

ודווקא אם כן יודעים לתת לה שם. 

אז אפשר ללכת לאימון ייעודי לנושא ולהקל את הקושי בהרבה הרבה נושאים. 

לאדם עצמו צריך להפריע שהוא לא עושה כלום. לאדם עצמו צריכה להיות הבנה שהוא לא בסדר, מוטיבציה לנסות להבין למה הוא כזה, ואז לחפש פתרונות ואנשי מקצוע נגיד אשתו תעזור לו.

אבל אם למישהו לא מזיז שהוא לא עושה כלום וטוב לו במצב הזה, זה מעבר לבעיה כלשהי שיש לו. זה בעיה במידות\אישיות\עצלנות ווטאבר.

או שפשוט התעלם מהעובדה שהוא צריך לנסוע והוא צריך מזוודה ארוזה?

זה מה שהתכוונתי סהכ. 

שבן אדם יבוא ויגיד- משהו לא בסדר, תעזרי לי לצאת מזה.

ולא שהוא יחשוב שזה נורמלי ואשתו תרדוף אחריו ותשכנע אותו ללכת למומחים

המצב בהחלט מצריך טיפול פסיכולוגי...

אי אפשר לדעת איך הבן אדם מרגיש על עצמו כרגע, 

לגברים ובכלל לאנשים שלא נמצאים בשלמות עם עצמם ומרוצים מהתקדמותם. יש נטיה לברוח ולהתחמק...

לי יש נטיה לאכול מלא כשאני בלחץ. אני עובדת על זה. ואני לא עיוורת לומר וואלה זה אני זה מה יש אני אמשיך לאכול ואקווה שהסוכרת שלי תיעלם כי היא תבין שאני מסכנה יש לי קושי בלחץ שאני אוכלת זה לא אשמתי 

אולי אני קשה

אבל אני לא מסוגלת לקבל את הדבר הזה שיש למישהו קושי ואין לו את היכולת לומר- משהו לא טוב לי אני צריך עזרה. זה הכל. לא לארגן את העזרה, לא לחפש, לא שום דבר. לומר- אני צריך עזרה.

אני לא מסוגלת לקבל שזה מגיע משום "בעיה" בעלת "שם רפואי" מלבד עצלות\ אגו\ חוסר אכפתיות למי שהבעיה שלך משפיעה עליו.

בטוחה שלא כולן תסכמנה איתי אבל מצטערת, ככה אני רואה את זה.

אבל אומרים לה, הי, את רוצה לשנות? אז תעשי את זה בכלים ובצורה שתתאים לבעיה. 

והבעיה איתו היא לא עצלות היא משהו אחר!!!

וגם את, לדעתי, אם את אומרת שיש לך בעיה של אכילה נניח, אני לא חושבת שהחכמה להגיד לך, את סתם בעלת תאווה, אין לך שליטה עצמית וכו' וכו'. 

אבל זה דיון אחר, שהייתי שמחה לפתוח איך באמת לשנות את ההרגלים וכו'. 

לא אמרתי להישאר במצב הזה. אמרתי שמצד האמת לדעתי זה צריך לבוא מהבן אדם עצמו. ולא פלא שגם לה אין כח

אולי היא תשב עכשיו ותגיד- מתחילת הנישואים ספגתי ממנו כל כך הרבה מסרים שליליים שעכשיו אין לי כח לעשות איתו כלום (טוב, זה מה שהיא אומרת בעצם) וזהו. עכשיו אני אשב פה ואחכה. 

ואז מה יקרה? כלום. כי כל אחד מחכה שהשני יעשה משהו.

אני לא אומרת מה נכון פה שהיא תעשה, אני כן אומרת לדעתי, ושוב, מצטערת, מבינה שאתן (מתחילה להתייחס

אליכן כאחת חחח) לא מסכימות איתי, אבל זו דעתי, בן אדם מבוגר, לא ממש משנה כמה מסרים הוא ספג בלה בלה

חלאס. אתה בן אדם מבוגר. יש לך בעיות בנישואין . את היכולת לקום לומר- יש לי בעיה. כל אחד יכול לעשות

כל הקוצי מוצי מסכן אין לו כח יכולת ארגון מסרים שליליים בלה בלה, הכל טוב בשביל הטיפול בבעיה עצמה

לומר- יש לי בעיה - זה בן אדם , כל בן אדם, יכול וצריך לעשות.

ואם ניקח את הדוגמא שלי - יש לי בעיה של אכילה, לא משנה ממה היא נובעת, לא הגיוני שבעלי או אמא שלי יבואו וגידיו - יש לך בעיה. זה אני אעשהץ

איזה בעיה, איך מטפלים בה? יתכן שאצטרך עזרה בזה

אבל לזהות שיש לי בעיה??? זה מישהו מבחוץ צריך לעשות עבורי? מה זה לא.

את לא מתייחסת לזה, שהבעיה שלו זה בעיה של לקום ולעשות!!!

חבל שלא יכולה להסביר לך את הדבר, מרגישה שאין לי בדיוק מילים. 

זאת תמצית הבעיה שלו, שיש לו בעיה והוא לא פותר אותה. זה כמו חור שחור בשבילו. 

לומר יש לי בעיה זה לא לקום ולעשות

וסליחה כן, אבל יש המון סלחנות לכל הקשב והריכוז והארגון (וגם לי יש בעיות כאלו)

וואלה אם אשתו מחר אורזת את הילדים ועצמה ופותחת תיק ברבנות הוא יצליח לקום ולעשות משהו.

הכל שאלה של נקודת הכאב. ואז זה חוזר לזה. כמה אכפת לך וכמה אתה עצלן (או את, הכל תקף גם לנשים)

אבל המשהו הזה, זה שהוא חייייייייב ללכת לאבחון. 

חיייייייב ללכת לטיפול!

ועל זה הייתי נלחמת!

שעל זה הוא יתחייב

האמת גלשנו מהנושא המקורי של השרשור

אני סה"כ התכוונתי שבן אדם יגיד לאשתו- אני מצטער, אני צריך עזרה. 

ולא שהיא תרדוף אחריו ותגיד, אולי יש לך זה? אולי זה? אולי תלך לאבחון? אולי למרכז ההוא? אתה מסכים שאקבע לך תור וכו וכו. אלא שהבסיס - ההתחלה -הכי קטנה, באמת, לא לעשות כלום, רק להודות בבעיה ובצורך לעזרה -יבוא ממנו. כל השאר, שיעזר. ברור. שתעזור, שתילחם. הכל. אבל ברגע שיש בסיס של מישהו שאומר- סליחה, אני רוצה לתקן אבל לא יודע איך - זה הכל אחרת.

כי שורה תחתונה, זה מה שהייתי אומרת לה לעשות.

ללכת איתו לאבחון!!!

ובמקביל שהיא תלך לטיפול רגשי, כי היא נמצאת בקושי מאוד מאוד גדול וגם צריכה לעבור משימה לא פשוטה.  

ייתכן שעד שהיא תראה פירות בעזרת ה', גם תרגיש מאוד דפוק (כמו שהיא מרגישה עכשיו)

שזה לא מה שהיא רצתה... ולא מה שהיא התכוונה כשהתחתנה...

ולעבור את השינוי הזה ואת התמיכה בו ובה זה ממש לא בקלות. 

לכן היא צריכה טיפול רגשי והוא אבחון וטיפול להפרעת קשב. 

כל זה, במסגרת ההנחה שאכן יש לו הפרעת קשב וריכוז

בן אדם מבוגר הוא מבוגר. לא ילד. אין כזה דבר- אמאלה העולם כזה מפחיד. זה גישה של ילד קטן ובשום קונסטלציה אני לא מבינה איך אפשר לומר על בן אדם מבוגר כזה דבר. קח את עצמך בידיים תסתכל במראה ותתבגר. אין לי יכולת הכלה לדברים כאלו.

אבל, תנאי ראשון לזה שיכילו אותך זה שתודה (לעזאזל החמישי) שיש לך בעיה

מבטיחה לך שרב הנשים שיבוא הגבר ויגיד - תשמעי אנ ייודע שאני לא מספיק עשה בבית אני יודע שזה בעייתי אני לא יודע איך לפתור את זה, אולי תעזרי לי - יקבלו שתיים וחצי טון של הכלה

לעומת התעלמות של - אני אמשיך איך שאני ואת תנסי להתמודד איתי כי אמא שלי אמרה ל שזה חמוד והמורה שלי אמר לי שאני עצלן וזה מה יש. תאכלי את זה. ואז, וואלה, הכלה..... קצת קשה.

בן זוג שיצפה רק להכלה אינסופית בלי שום שינוי ויכולת להודות בבעיה (לא לעשות כלום, רק להודות שיש בעיה) לאורך זמן זה לא יתפוס בזוגיות. צריך שניים לטנגו.

הבעיה בעזרת ה' לאט לאט תסתדר, למה? כי הרגשות מסביב יפסיקו ללכת לכיוון לא נכון. 

והמוקד של הפתרון יעבור לדרך הנכונה. 

סליחה יקירתי, הכלה של הבן זוג לא מביאה לפתרון הבעיה. היא תומכת, היא תעזור לפתרון. היא לא תביא לו. מי שלא מוכן להודות בבעיה שלו ישמח שהבן זוג רק שותק ולא אומר כלום ולא מתלונן וימשיך בדרכו. 

@מיואשת******

ישר כוח

חולה על @מיואשת****** אבל היא ממש לא מבינה מה זה הפרעת קשב וריכוז

תראי, אתן - בכוונה אני מכלילה פה כמה מכן - מתווכחות איתי כי אתן לוקחות את זה לכיוון מאד אישי, וזה מובן

אבל אם אתן מדברות מתוך המקום שלכן על הבעיה כלומר שאתן מבינות שיש לכן בעיה. 

זהו.

הוכחתן את הנקודה שלי

את - והיא- וההיא - כולכן מכירות בעובדה שיש לכן בעיה

ואני, דיברתי אך ורק על הנקודה הזו. ההכרה בעובדה שיש בעיה.

ואין צורך לקחת את זה הלאה למחוזות שלא עליהם התווכחתי

או לומר לי שאני לא יודעת מה זה הפרעת קשב וריכוז (כי אני כן)

כי זה בכלל לא משנה מה ההפרעה הספציפית שמדברים עליה

לבן אדם יש אחריות ויכולת לומר- יש לי בעיה. אני צריך עזרה.

זהו

זו הנקודה שלי

ואם אין לו את זה, אז כפרות עליו, הבעיה שלו - או שלה - הרבה יותר עמוקה ומהותית מקשב וריכוז או כל בעיה אחרת. 

באמת לא רואה טעם להמשיך את השיחה המעגלית הזו כי אתן מתווכחות איתי על משהו שלא אמרתי

לא דיברתי על עצמי במצב הזה. 

דווקא דיברתי על מצב של תמיכה במשהו קרוב בעל הפרעת קשב וריכוז. 

זה יכול להיות הורים לילדים וגם בני זוג. 

זה בהחלט מתסכל וקשה להיות לצד משהו בעל ADHD ופה הפותחת שיתכן שבעלה סובל מההפרעה, סובלת מאוד מאוד בעצמה. 

אבל כל עוד היא לא יודעת שיש לו הפרעת קשב, היא סובלת כי הוא עצלן וחדל אישים וכו'

וכשהיא תדע שיש לו הפרעה כזאת, היא עדיין תסבול אבל מזה שיתברר לה שיש כזאת הפרעה, וכמו שבעלה סובל מאוד מההפרעה הזאת, היא גם. 

בשלב שני, היא תחפש דרך לפתור את הקשיים האילו. 

והם כזוג יעבדו קשה ככל הנראה, אגב, מי שיעבוד יותר קשה זה כנראה בעלה. והיא תהיה שם בצד של תומכת ומכילה. (לא מכילה את החוסר טיפול שלו) מכילה את הקשיים שלו ואת הדרך המיוחדת שהוא יצטרך לעבור.

פה אני מכניסה גם את הנושא של טיפול תרופתי/ אימון אישי/טיפול רגשי 

בשלב שלישי, חלק מהדברים יתחילו להסתדר משערת שהזוג גם ימצא שיח ושפה על הנושא. חלק היא תלמד לקבל אותם כי זה הנתונים של בעלה. חלק בעלה ילמד להתנהל נכון יותר כי זאת המטרה, רק שעכשיו הוא יוכל לממש אותה. וכו' וכו'. 

רק מה? הדרך הזאת היא ארוכה ולא כ"כ קלה. 

ועוד משהו, אם היית שומעת על משהו בדיכאון לא היית מדברת על זה שהוא לא מספיק בוגר ואחראי נכון? כי את מבינה שבדיכאון הנקודה הקשה זה להרגיש חי ולהתקדם ולקחת אחריות... גם להפרעת קשב יש כמה קווים מקבילים. 

מקווה שהפעם זה כבר יותר מוסבר

אם זאת הנקודה, מסכימה איתך לגמרי. 

גם מישהו שלא מצליח לממש את עצמו בכל הרמות האילו ולהתנהל כמו שצריך אמור להגיד שיש לו בעיה. 

ממה שאני מכירה, אחרי שהוא יציין שיש בעיה, הוא יכול לבוא ולהגיד אני סתם עצלן, אנסה שוב... ואחרי נסיון שני יש מצב שיפול בגלל שזה בלי כלים מתאימים. 

אבל על זה גם אנחנו מסכימות. 

אז תכל'ס התקשורת מצוינת

יצא לי להכיר סיפור דומה לסיפור של הפותחת פה ושם התברר שזה היה הסיפור. 

הבעל סבל מהפרעת קשב וריכוז חמורה ממש, ולא הצליח לממש את עצמו בשום תחום. 

מצד שני המחקרים מדברים על זה שבעלי ADD הם אנשים בעלי פוטנציאל אנטלגנטי גבוהה מהממוצע. 

רק תחשבי באיזה תסכול הוא חי...

לאחר שהם אבחנו את הדבר.

הבחור התחיל לטפל בנושא, הלך לאימון אישי נקודתי לעזרה בקשיים ניהוליים וכו'. 

וממש הזוג הזה חזר לעצמו. 

אגב, יש המון המון מעלות בבעלי הפרעת קשב וריכוז...

רק שהחסרונות מטשטשים את המעלות ולא מצליחים להרגיש אותם. 

מקווה בשביל הפותחת שתתיחס לעניין ותבדוק ברצינות גם את הכיוון הזה. 

אבל זה חלק מהבעיה, שאנחנו חושבים את זה ורוב האנשים חושבים ככה, כולל האדם שיש לו הפרעת קשב וריכוז.

לא מבינים שיש מצב אחר ואז גם מאשימים אותו וגם הוא בעצמו מאשים את עצמו שהוא עצלן, חדל אישים, לא מתחשב ועוד ועוד מחשבות 'מרוממות'. 

ואז חוץ מהבעיה שלו האמיתית של היכולות יש לו אפס בטחון בעצמו. 

ולכן חלק מהטיפול במי שיש לו הפרעה מתמקד גם בטיפול פסיכולוגי לשנות את התפיסה שלו על עצמו

ולמד להתמודד בצורה נכונה זה נהדר, 

אבל ייתכן (ייתכן גם שלא) שהבעל של הפותחת לא חונך ככה. 

והוא גם סובל מהפרעת קשב וגם לא מצליח להחלץ ממנה, ומבחינתי לא משנה לי אם זה בסדר ממנו שהוא לא עושה פעיליות או לא. העיקר שהיא תדע איך להמשיך בחיים שלה ולהצליח לממש אותם. 

אז כן, יש מצב גדול שהוא נתון בתוך ההפרעה שלו, אולי גם נמצא בגלל זה בחוסר אונים ובחוסר פעילות. 

וגם אם הוא ממש ממש ממש לא בסדר, זה לא סותר את זה שחכם לטפל בזה בכלים שיכולים לעזור לו. 

ושוב, כל הכבוד לבעלך!!!

אבל זה לא!

מה שכן זה כן, הערכה נכונה של המצב. 

ובהחלט יכול להיות שהרבה פעמים הפרעת קשב וריכוז מגיע גם עם חוסר אחריות, זה לגמרי לא לגיטמי!!!!

יש גם הרבה מבוגרים בעלי ADD שיש להם דיכאון מסוים עם ההפרעה. 

ומחקרים רבים שבודקים מה הקשר בין שתי ההפרעות ולמה הם ביחד. 

האם באים מאותו חסר או שהגורם הסביבתי, חוסר היכולת לממש את עצמם, המצב הזה של אובדן אימון ביכולת של עצמי הם שגורמים לזה. 

אבל שורה תחתונה זאת המציאות, ולכן אם רוצים לשנות את המציאות צריך להבין אותה על בוריה ולטפל בה בחכמה. 

ועל הדרך אני רוצה להחמיא לך ולחזק את ידיך, כי את עושה עבודת קודש כשאת מגדלת ילד עם הפרעת קשב בצורה בריאה לחיים! חסד אמיתי 

לגבי שאלתך - כן, בשמחה. אשמח לשלוח לך מסר עם כל הפרטים, את יכולה לשלוח לי מסר מניק אחר שלך/ניק חדש שתפתחי כדי שאוכל לענות לך בהרחבה

ומחזקת אותך מאוד בהחלטתך להטעין את עצמך, לקבל כלים ולפנות במקביל לייעוץ/אבחון וכו' - זו ממש הדרך הנכונה לענ"ד וכמו שאומר הקב"ה "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם..."

לפעמים מרוב קושי ובילבול והצפה קשה מאוד לראות את הדברים בבהירות ולדעת איך בכלל ממשיכים מכאן?

גם העייפות הגדולה שאת מתארת, שהיא אחת מאבני הנגף שיכולות להרוס כל חלקה טובה אצל כל בן אדם, ממש אי אפשר לחשוב בצלילות כך,

גם העומס המאוד גדול לש החיים בכללי, אפילו לפני שהתחלנו להתייחס לזוגויות,

גם כל מה שקורה בפן האישי,

אח"כ ההורי

וכמובן כמובן הפן הזוגי 

ואלו ממש כמה וכמה מעגלים שמשפיעים ישירות אחד על השני כל הזמן. כל הזמן. ואיכשהו הרבה פעמים אנו נוטים "להאשים" את המעגל של הזוגיות תמיד וקודם כל, אולי בגלל איזושהי תפיסה לא מציאותית/הבנייה תרבותית כלשהי/משהו אחר שצרוב לנו במוח שאם רק בעלי/אשתי היו ___ אז היה יכול להיות יותר טוב,

ואם רק בעלי/אשתי היו/לא היו ____ אז החיים שלי היו מושלמים.

יש בזה כמובן הרבה מאוד אמת, אבל צריך לעשות הפרדה לדברים, לראות כל קושי בפני עצמו ואיך מתמודדים איתו,

וכאשר מגיעים לזוגיות - כמובן לטפל בזוגיות בצורה עמוקה ויסודית וטובה, אבל שוב, הבילבול, ההצפה, הקשיים שנערמים אחד על גבי השני מאוד מקשים על זה להתבצע בצורה טובה...

וכמובן שבנוסף לכל הנ"ל בזוגיות יש עוד צד אחד שלם - שהוא בעלך שגם הוא חלק מאוד מהותי בסיפור והרבה מהצד שלו ואיך ש*הוא* רואה ותופס את הדברים, מאז שהכרתם ועד עכשיו - מאוד משפיע על כל ההתנהלות ועל כל החייםפ המשותפים.

אני בכנות חושבת שאחוז ניכר מהזוגות עובר או עבר קשיים דומים און אחרים, והרבה מאוד מהם יכולים לצאת מזה מחוזקים יותר וקרובים יותר. המודעות שלך, הרצון הכנה שלך לחיים שלמים וטובים יותר וכמובן המוכנות לעבודה ומאמץ - הם שלושת הכלים הכי חשובים בעיניי להצלחה שלמה של זה ואת תצליחי ב"ה!

ההודעה שלך הזכירה לי אדם שמרוב שהוא נמצא בסף של הכוחות שלו - הוא כאילו הגיע ממש לתחתית הבריכה - אבל משם הוא יכול לקבל "בום" כזה שיעלה אותו למעלה - ובהודעתך תיארת ממש מצב של קריסה וחוסר אונים וחוסר כוחות - מה שבעצם הנפש והגוף שלך אומרים לך - עד כאן! אני לא יכולה יותר! לא ככה!

ומצד אחד יש בזה הרבה קושי,

אבל מצד שני יש כאן גם הרבה תקווה!

כי באמת *ככה* אי אפשר להמשיך יותר, אבל *בצורה אחרת, טובה יותר* - כן!

וב"ה זו ההתחלה שלך לכך שכל חייך, השמחה שלך, השלווה שלך, הזוגיות והכל בע"ה יגיעו לשיפור והעצמה בכל התחומים.

את גם מרגישה כמוני?

ויש כמויות סטודנטים בתחום

והמון מובטלים

אבל כולם רוצים להיות מתכנתים

והai צמצם את עבודת הפיתוח

כשגייסנו לפני שנה אנשי סיסטם בעבודה משולבת עם הלפ דסק

היה קשה למצוא עובדים טובים

חלק לא רצו

וחלק היו גרועים ממש

(הטובים שמצאנו היו נטולי תואר)

בטח לא אחיות. לא ידוע לי שיש מחסור. גם זה שמחכים מלא זמן לתורמים זה לפעמים כי הקופה לא רוצה להעסיק עוד רופאים ולא כי אין רופאים.

ועד כמה שידוע לי לא היתה ירידה גדולה מהארץ בגלל המלחמה. הייתה ירידה אבל היתה גם עליה.

כן יש עניין שהקבלה לרפואה בארץ מאוד קשה ואולי זה יוצר מחסור מסויים 

למחסור הוא שונה.

אצל רופאים ואחיות אין מספיק תקנים,

אצל מורים ואנשי חינוך אין מספיק אנשים שרוצים לעסוק בזה, אבל יש תקנים לזה בשפע

מקור הבעיה הוא שהתנאים שלהם שונים מבעבר,ואנשים לא תמיד מרגישים שזה משתלם להם לעבוד במקומות האלה.

עבודה במעון לעניות דעתי הלא מבוססת אולי היתה פעם קלה יותר - פחות תינוקות היו מגיעים למעון, הרבה פעמים מגיעים לימים קצרים (כי פחות אמהות עבדו, בטח בגילאים הקטנים), היו פחות דרישות מצד ההורים אבל השכר היה מתגמל יותר באופן יחסי לשוק.

היום זה דורש המון ולא ככ מתגמל באופן יחסי.

הוראה וגננות אותו דבר - המון דרישות מההורים, יותר שעות עבודה ותנאים משמעותית פחות טובים מפעם (נגיד פנסיה שהפכה מתקציבית לרגילה).

רופאים בהרבה תחומים או אנשי טיפול כמו פסיכולוגים, קלינאיות, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, מאבחנים - בציבורי יש עומס מטורף, והשכר לא מדהים, יש להם כל מיני דרישות ממקום העבודה לעמוד בהן, ובסוף זה לא מתגמל ולא נוח. אבל אם הם יפתחו קליניקה פרטית במקום שנוח להם בזמן שנוח להם אנשים יעמדו בתור וישלמו משמעותית יותר.

אז נראה לי שהחוסר פשוט נובע מחוסר תיעדוף של השירותים האלה על ידי מי שמתקצב אותם 

תחום החינוך זו עבודה קשה ולא מתגמלת

ברור שיהיה חסר

למה שאנשים יגיעו לעבודה כזו

בתחום הרפואה לא בכל מקום יש חסר

למשל רופאי משפחה זמינים היום הרבה יותר מלפני 20 שנה

כי אז הם היו מוצפים בתורים לאישורי מחלה ומרשמים

והיום הכל באפליקציה

יש גם תחומי רפואה שאפשר להשיג תור מהר (אף אוזן גרון השגתי מהיום להיום בישוב סמוך)

כשיש חסר אצל אנשי רפואה זה נובע גם מתקנים מצומצמים וגם מרפואת יתר (אנשים שהולכים לייעוץ מיותר)

לגבי מטפלים רגשיים

המלחמה יצרה חסר גדול בעקבות קפיצה בביקוש (ואולי היה חסר כבר קודם בגלל תקנים מצומצמים)

על אף אוזן גרון במכבי בירושלים

יש תור למחר

וערמת תורים לחודש הקרוב

במאוחדת

יש 2 תורים לחודש הקרוב

אולי כדאי לך לעבור קופה

מעניין מאוד.

יש רופאים מקצועיים בקופת חולים ובבתי חולים

הרבה מהרופאים הפרטיים מקבלים גם ציבורי

לרוב זה רק עניין של זמינות מהירה של התור ולא עניין מקצועי 

והמשכורת שלהם תלויה במדינה-

בתקנים (צוותים רפואיים), בהסכמי שכר מיושנים וכו' (גננות, מורים) יש מחסור. 

אני חושבת שבעקבות השינויים שחלו בשנים האחרונות הרבה אנשים עברו למגזר עסקי פרטי ועזבו את הציבורי כי זה לא משתלם מאף בחינה בעיקר תנופה התפתחותית-תעסוקתית, בתעסוקה הציבורית יש תקרת זכוכית אין יצירתיות אין ביטוי עצמי לתפיסות מסויימות בכל מיני תחומים

במגזר הציבורי אפשר לצבור הרבה ניסיון/ הכשרות/ למידה מעמיתים

מה שפחות קיים כשעובדים באופן פרטי 

אבל מדובר בדיוק על האנשים עם הניסיון והוותק

שעזבו את המערכת

במימון ציבורי.

חוץ ממטפלים רגשיים, אבל זה ממומן דרך קופ"ח לרוב, אז זה גם נחשב לשירות ציבורי.

כשיש גוף אחד מסדר, זה לא מאפשר לעובדים מצטיינים להיות מתוגמלים, מה שגורם לחוסר היצע במקצוע למרות שיש ביקוש גדול.

כוחות של שוק חופשי מסדרים את הדברים האלו ולכן מנסים להפריט שירותים, אבל יש ועדים חזקים מדי, ויש מעט מאוד מוטיבציה לטפל בדברים האלו.

גם מצב של מציאות בטחונית רגישה גורמת לקשב להיות במקום אחר, אבל זה לא רק זה, עובדה שכמעט שני עשורים הייתה מציאות בטחונית סבירה ועדיין השירותים הממשלתיים מידרדרים.

נראה לי שהרופאים הכי גדולים והכי מצליחים הגיעו מהשירות הציבורי מבתי החולים

התגמול הכי טוב זה הניסיון והידע המקצועי שרכשו והם יכולים אח"כ למכור אותו בשירות הפרטי במחיר גבוה

הבעיה היא לא חסר ברופאים אלא חסר בתקנים/ רפואת יתר

עבודה בבתי חולים היא מהמעניינות בשירות הרפואי

וזה כנראה תמריץ גבוה לרופא לעבוד שם

והם יכולים לתגמל כספית,

רוב השירות הציבורי הוא גרוע כי הוא שירות ציבורי.

ברכע שמפריטים הוא נהיה יעיל יותר ואטרקטיבי יותר.

תגמול מקצועי לא יכול לסדר כוחות שוק של היצע וביקוש ולכן ברור שיהיה חוסר.

חוסר בתקנים זה הקצאה ממשלתית, אותו עניין של שירות ציבורי לא יעיל.

רפואת יתר לא יודעת אם זה נחקר, אבל בוודאי שאם היה צריך לשלם על כל ביקור, כמות הביקורים הייתה יורדת.

שלא לדבר על התייעלות בתורים.

היום לאנשים אין תמריץ לבטל תור. זה אמנם נוח וזמין דרך אפליקציה,

אבל גם לא כולם משתמשים באפליקציות, וגם זה יותר מאמץ מפשוט להבריז, וזה אותו מחיר.

בקיצור הפתרון האולטימטיבי הוא הפרטה.

היום יש גם רפואה פרטית רחבה,

אבל אז משלמים פעמיים על שירותי רפואה,

גם דרך תשלום מיסים וגם דרך ביטוחים פרטיים.

והמדורגים טובים בעולם מהארץ הם ציבוריים ולא במימון פרטי

אולי יש להם תרומות

אבל הם ציבוריים לגמרי

ויש שם אנשי רפואה מהשורה הראשונה

אנשי מקצוע...

יש יותר ילדים מאשר מבוגרים שהלכו ללמוד את המקצועות הרלוונטיים.

יש מקצועות שלא משתלם יותר לעבוד בהם כי אנשים רוצים להתפרנס בכבוד. והם נשארו עם שכר מינימום ותנאים גרועים... 

אני חושבת שזה בסדר שפעם ב לא תהיה לו את השבת המושלמת.

אם הם לא מתנהגים אליו יפה, זאת סיבה הגיונית לוותר, אבל אם רק משעמם לו או אין לו עם מי לדבר - שיקח ספר או משהו.
 

גם אני לא מוצאת את עצמי בכל מיני מפגשים חברתיים / משפחתיים מהצד של בעלי, ואמנם הורדתי תדירות אבל פעם ב כשחשוב לו, אני יושבת עם עצמי וקוראת או עם הילדים.

בכל מקרה אל תוותרי על זה, גם אם הוא לא מגיע, תסעי עם הילדים.

ותדברו מראש על הדברים הבוערים ותחשבו איך אפשר להמנע מהם/להסתדר איתם.

זה בהחלט חבל לוותר.. סהכ זה משפחה שלך, וגם אם לא תמיד הכל מושלם צריך להסתדר ולהפגש..

לא כמאבק כוחות או אטימות לרגשות שלו

ממ שלא

אבל בעיני אם זה חשוב לך מאוד כמו שתיארת

את צריכה לדבר גם את זה

בלי האשמה

לומר שאת זקוקה לזה שזה מאוד מאכזב אותך לפספס ולא להיות חלק

ושאת מבקשת ממנו כן להגיע הפעם

אבל שתשמחי שתחשבו יחד מראש מה יכל להקל

ושיבקש מה בוא זקוק ממך כדי להרגי שטוב יותר ותמשחי לעזור לו

ככה אני ביתי עושה לפחות

מאמינה שבקשר זוגי לא נכון לוותר בכזה לב חצוי בלי לנסות לפחות לדבר את הצורך

אבל באופן מחבר ולא מפריד 

אלא לחשוב מראש על פתרונות

ספרים לחדר

שתקבעו מראש נגיד מתי הולכים לישון שלא תיתקעי בשיחות וילך לישון לבד

תקבעו שיוצאים יחד לסיבוב

אחרת לא הבנתי את הסיפור…

אפשר פעם בשנה לעבור שבת לא מהנה.

באותה מידה שהיא לא יהנה אם תסעו, את לא תהני להישאר בבית.

אבל כנראה שיש פה משהו שפספסתי, אולי תתני עוד קצת רקע… המשפחה שלך שיכת למגזר שונה מהמגזר שלכם?

הוא סופר חברתי

איפה שתשימי אותו הוא יסתדר חוץ מעם אופי מאוד ספציפי של אנשים

ומה לעשות המשפחה שלי היא בדיוק האופי הזה...

הם כבר בנו עליו סטיגמה כזאת והוא נכנס אליה תמיד אז זה יותר קשה.

זה עוד יותר מתסבך אותי, כי אני יודעת שהוא יכול להיות כוכב האירוע תוך שניה, אז למה אתה לא מתאמץ על זה יותר?

אבל הוא באמת לא מסוגל כרגע.. הוא היה נראה ככ כנה ואמיתי כשדיברנו

אין דבר כזה לא מסוגל.

בצבא אומרים- אין לא יכול

יש לא רוצה.

בחור צעיר, בריא בנפשו, מיוחד במינו וסופר חברתי כמו שאת אומרת- יתכבד ויתגבר על עצמו בדבר שחשוב כל כך לאישתו.

אפילו לכי לבד.

שילך למשפחה שלו ויהיה שם מסמר ההשבת.

לצערי אין לי שום הערכה לאמירה- לא יכול.

אם חייל יכול לשכב במארב בלבנון בקור ובבוץ שעות ארוכות,ואם נשים יכולות לתפקד חודשים ארוכים לבד כשהבעל במילואיןם אז גם בעלך יכול לעשות שבת עם משפחתך.

ומחילה על ההשוואה.

עם הקושי שלו. את מרגישה שזה רק מול המשפחה שלך או שזה דפוס שלו באופן כללי שמקומות המוניים שהוא לעיתים לא מוצא מקום בטוח בסיטואציה כזו

אני מציעה שכן כדאי ללכת לשבת אבל זה ידרוש ממך להיות איתו במחשבה עליו ולדאוג לו לכל מה שהוא שצריך כדי שהוא לא ירגיש לבד

אל תדרשי ממנו להביא לו תעסוקה כי זה לא העניין

אלא לתת לו הרגשה שהוא לא יהיה 'רואה ובלתי נראה'

תייצרי לי הרגשה של ביטחון במהלך השבת שהוא לא לבד ריגשית, ומנטלית שיש לו מקום, תכניסי אותו בשיח, תדאגי לו שיהיה לו נוח, אוכל וכד'

תני לו הרגשה שאת רואה אותו והוא חשוב לך

מידי פעם תשאלי אותו- למזוג לך לשתות? להביא לך משו טעים?

תדברו. תסבירי לו שאת רואה אותו, ומבינה כמה קשה לו, אבל זו הזדמנות נדירה וחשוב לך להיות עם המשפחה שלך. תחשבו על דברים שיקלו עליו שם. אולי לבקש את החדר הכי צדדי או אפילו לישון בדירה נפרדת? אולי שישתתף רק בסעודות עצמן ובכל המסביב יסתגר? אולי שיקנה לעצמו ספר חדש?

זה שזוגיות מעל הכל לא אומר בעיניי לוותר על עצמך ועל כל מה שחשוב לך בשבילו. גם את חלק מהזכויות הזו,  ואם זה יתפוצץ בסוף גם תריבו...

תתכונני לבוא עם נשימה עמוקה, ולהיות סבלנית מעבר לרגיל ולהכיל את הקושי שלו, ועם זה לא לוותר על המשפחה שלך ועל מה שחשוב לך 

קוראת את מה שאת כותבת ומרגישה שהכעס מתחיל לפעפע בי. הכעס על בעלך.מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.

יופי טופי שהוא איש מיוחד.הכי קל להיות מיוחד ורגיש במקום המתאים לך.אם אנשים שחושבים כמוך, שנעים לך בחברתם, שהם במנטליות שלך וכו...

אדם נמדד גם בדברים אחרים.אדם שיודע לצאת מאזור הנוחות שלו למען האחר.שרואה ורוצה בטובת אישתו ומוכן לוותר על רווחתו לשבת אחת.שרואה כמה אישתו נותנת יחס טוב למשפחתו.

אדם מיוחד נמדד גם ביחס שהוא נותן לבני משפחתה של האישה שהוא אוהב.ושהם גידלו אותה למענו.

הרי לא מדובר חלילה במשפחה של עברייני צמרת, אוכלי טריפות ונבלות.

זו המשפחה של אשתו.

הוא אדם בוגר.

יהיה לו משעמם? שימצא תעסוקה.

לא רוצה לשבת ולדבר איתם? שישאר בחדר.

ששבת אחת יעשה למען אשתו.

את מתוקה כל כך, לא רוצה שיסבול....

מבינה שהוא אדם צעיר.

אם הוא יסבול זו בחירה שלו.

שיעבוד על מידותיו.

את- חייבת להיות שם.

את באמת מיוחדת.

מאחלת לך הרבה הצלחה.

מחילה אם הייתי בוטה.

אפשר לנסח אחרת

התנצלתי מראש על המילים שהן חריפות.אבל גם המצב שהוא מעמיד אותה הוא מאוד מאוד קיצוני.ולפעמים צריך להעמיד מראה מול הפנים ולקוא לילד בשמו.זה באמת לא כל כך יפה והתנצלתי מראש.

לק"י

ולפותחת- אני מסכימה פה עם כולן, שאל תוותרי על השבת.

שימצא מראש תעסוקה ושיהיה כל השבת בחדר אם זה מה שנוח לו.

אבל כן הייתי משחררת אותו משבת כזו.

שיסע לחבר רווק,או להורים שלו....

לאן שעושה לו טוב.

או מבקשת מפורש שיבוא לעשות לי טובה.

האמת שממש מבינה אותו כי זה דומה ליחסים שלי עם הצד של בעלי,

וכן זה נפשית ממש קשה לו ולך וזה משאיר משקעים אבל אם באים עם הכנה מראש הכרה בקושי והבנה בלי צפיות ליצור מקום של הכלה,אפשר למזער נזקים.

ובסופו של דבר אי אפשר כל פעם לברוח ולהמנע ממפגשים כאלו ואחרים.כן אפשר ללמוד להפיק לקחים לא לברוח מהבעיה אלא להתמןדד איתה פעם במלא זמן.

ומה שחשוב שהוא ירגיש שיש לו גיבוי מלא ממך ולא משנה מה יקרה או מה יעשה או איך אחריח יגיבו.

המשפחה שלו

לא האיש לאישה

ולא האישה לאיש

אלא אם כן יש מקרה קיצוני ביותר

אני מאמינה שצריך להתאמץ בשביל המשפחה של בן הזוג, וזה צריך להיות הדדי
 

אם לא נוח לו הוא יכול להביא ספרים או לישון הרבה או דבר אחר

אבל לגיטימי מאוד מאוד שתרצי להיות באירוע כזה של המשפחה שלך

נקודה שכדאי להתעכב עליה -

נשמע שאת ממש לא מסוגלת לשאת את הקושי שלו

ומרגישה חייבת לרפד ולמנוע ממנו את הקושי.

אם הוא אומר שיהיה לו קשה -

או אפילו אולי יהיה לו קשה, 50 50 כמו שכתבת -

את כבר באכזבה על התכניות שמשתנות.

קשה לך לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלך -

בודאי שקשה, כי בחוויה שלך זו אשמתך, כי מתפקידך למנוע ממנו את הקושי ולרצות אותו.

ברור שככה את לא יכולה להיות אמפתית...

שימי לב לרגע לפני

שניה לפני שאת מוותרת או מחפשת פתרון לעזור לו ולרצות אותו ולדאוג שיהיה לו טוב -

איך את מרגישה?

יש שם איזה רגע של חוסר נוחות, חוסר ודאות, פחד,

יש שם משהו קשה ולא נעים

משהו שאת לא רוצה לפגוש

ואת ממהרת לברוח ממנו עם ויתור, פשרות או כעס.

מציעה לך לחפש את הרגע הזה

לתת לו להיות, לא לברוח

לשהות בו

להתבונן מה יש בפנים

לתת לרגש הזה להציף אותך

לזהות אותו בשם

לחפש את המחשבה שעומדת מאחוריו

להבין מה הרצון המהותי שמניע אותך באירוע הזה (ובאחרים).

כדאי לעשות את זה בכתב...

והוא מסוגל לשרוד 30 שעות במקום שלא בא לו בטוב.

שיביא ספרים, שישלים שעות שינה, שינשום עמוק לפני הארוחות ויהנהן בנימוס לאנשים וישתדל להגיע למינימום שיחות שיעשו לו רע.

אבל לוותר לגמרי נשמע לא סביר. ממה שאת מתארת אתם גם ככה בקושי אצל המשפחה שלך. עזבי שניה מה קורה עם המשפחה שלו - את המשפחה שלך הוא לא פוגש הרבה.

אז יפה שהוא מעדיף לא לפגוש אותם בכלל. אני הייתי גם מעדיפה לזכות בלוטו ולא לצאת לעבוד. אבל החיים הם לא רק מה שמעדיפים, והוא ממש מסוגל להתגבר על זה.

אבל חשוב לי להדגיש-

זה ממש מסוכן לזוגיות ההקרבה שעשית עד עכשיו

זה עלול להתפוצץ בצורה מאוד כואבת

ולמעשה זה מתחיל להתפוצץ לפי התיאור של הבכי והכאב שאת חווה עכשיו

לדעתי תעצרו את זה עכשיו!

הוא לא סובל ואת לא סובלת

שניכם מתמודדים יחד

ומנסים לגשר על הפערים

לא רק בעלך רגיש כלפי הצד שלך גם את רגישה לגבי הצד שלך וחשוב להתייחס לזה לא פחות מהחשיבות שניתנה לרגישות שלו

גם אצלינו בעלי לא הכי מתלהב מפגשים משפחתיים בצד שלי והיו לא מעט מקרים שבאתי לבד ואם היה נחוץ בעיני שיגיע עדכנתי אותו שזה חשוב והוא התמודד, גם אם זה היה לשבת בצד, הכל בסדר, המשפחה שלי למדה לקבל אותו ככה, באהבה.

גם בשבתות משפחתיות הוא הביא לו ערימת ספרים או מצא לו חברים באזור שהשבתות התקיימו ונפגש איתם

התחתנתם זה אומר שמתמודדים גם עם מצבים לא הכי נעימים, לא רק בהקשרים משפחתיים יכולים להיות סתם ארועים שלך הם חשובים ולו לא אבל הוא יעשה זאת בשבילך וכן ההפך

לא יתכן שיהיה רק צד אחד שיקריב

בעיני זה הכח של זוגיות שרואים אחד את השני גם אם לא עושים הכל ביחד כל הזמן, מאפשרים לכל אחד מהצדדים להתפתח ולעשות דברים שהוא אוהב ככל שניתן.

בעיני חובה שתתקיים פה שיחה זוגית שבה אתם רואים איך אתם מתמודדים יחד לא רק לגבי השבת הזו אלא בכלל לגבי ביקורים ומפגשים בצד שלך

(ויכולים להיות מצבים שבהם לא תגיע חג או חוה"מ לצד שלו כי תבלו עם הצד שלך, הם משפחה לא פחות...)

בהצלחה

מאחלת לכם לצמוח יחד מהמצב הזה🙏🏻

תמרחי מייד כשמתחיל. אני מרחתי לשני שנדבק מייד וזה לא התפשט, והיה רק במקום מכוסה אז לא נראה לי שיש בעיה לשלוח במצב כזה.

וכמובן גם הסבון האדום כמו שכתבו פה.

עבר ממש תוך כ3 ימים.

ממש לשים לב כשהפצע קטן ולמרוח משחה אנטיביוטית . כשזה גדל הרבה יותר קשה להשתלט על זה. ובד''כ המשחה כבר לא עוזרת וצריך אנטיביוטיקה בפה.

אם את בעניין של טבעי

אני השתמשתי בשמן זרעי אשכוליות וזה ממש עזר אפילו שנפצע היה כבר די גדול.

אומרים שיש עניין לחזק את המערכת החיסונית בכללי.. במיוחד אם זה חוזר שוב ושוב.

אני לא הייתי משתגעת על להפריד ילדים בבית. זה באמת ממש קשוח. ואם הפצע במקום שאפשר לכסות מתחת לבגדים אז זה בכלל סבבה..

היה לבן שלי מתישהו, ולא חושבת שניקינו משהו...

באיזשהו שלב כי זה לא עבר.

ואז כבר נתתי לכל הילדים במקביל וככה חיסלנו בבת אחת אצל כולם.

לשים את המשחה בתוך האף, שם החיידק יושב

ולשמור משחה ולשים ישר כשמתחיל הכי קטן

היה איזה חודש פלוס שלא התפטרנו מזה!

הבעיה היא שעם הראשון לקח לנו זמן להבין שזה אימפטגו רק שהמצב היה כבר מאוד מדבק.  

והוא הדביק את האחרים, בסוף נתנו לכולם אנטיביוטיקה בפה.

הייתי מתייעצת עם הרופאת ילדים

מרתיחה מצעים ומגבות

מיידאת את הגננת ומבקשת מההורים לבדוק את הילדים כי זה מאפשר בקלות הדבקה חוזרת דרך המסגרות

לצערנו לא יכולנו להפריד כוחות הם אחד בתוך השני בבית אז לא עצה מועילה 

לנו רופאה הביאה מרשם לזה וזה פתר לנו את כל הסיוט הזה שלא נגמר.

הוא מחטא הכל... קילחתי עם הסבון את כולם מרגע תחילת האמפטיגו שהגיע לילד השלישי וב"ה שם זה נעצר, וב"ה לא הגיע גם לתינוקת אז בת חודשיים (גם אותה קלחתי בסבון הזה מעורבב עם מים.)

לא משנה 

וגם מבחינה דתית לא רואה בעיה 

לק"י

לא רק רופאת נשים. גם שאר סוגי הרפואה.

(אם יש רופא בבית חולים או במוקד וכו', אני לא מבקשת רופאה במיוחד. אבל כדמות קבועה- אני הולכת לאשה).

(ולמי שתטען שהרבה רופאות לא נחמדות. שלי דוקא ממש נחמדה ואנושית, ואני לא צריכה יותר מאחת😅).

למרות שנתקלתי ברופאי נשים גברים נחמדים יותר מנשים

אמפתים בהרבה יותר

לרופאים.

בטוחה שיש גם רופאות מצוינות.

לצערי הנסיון שלי היה גרוע.

למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.

עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.

למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.

עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.

הרופא שלי ממש ענייני רגיש ומכבד. ומצד שני נחמד. ומרגישה בנוח לשאול אותו כל שאלה שיש לי.. מה שממש לא הרגיש לי אצל האישה.

בלי שום קשר לדת. (בתור רופאת נשים)

בנושאים לא אינטימיים לא משנה לי

כן יצא לי להתקין התקן אצל רופאה אשה, סתם כי במקרה היה לה תור לתאריך שהייתי צריכה. לא היה אכפת לי ללכת להתקין אצל רופא גבר. 

לא רוצה שגבר זר ייגע בי... גם אם זה מותר הלכתית. (כמו שאעדיף רופאה יהודייה על פני רופאה ערבייה... אם כי על זה קצת פחות אתעקש)

וב"ה מצאתי לא מעט רופאות נחמדות, מקצועיות ונעימות. (להפך, חלק מהרופאים הגברים שנתקלתי בהם לא ענו על ההגדרות האלה...)

אתעקש על יהודי/ה אבל לא על אישה

זאת אומרת הפסיקה ההלכתית שאני מכירה אומרת ללכת למי שטוב לי. מספיק שהדלת לא נעולה או כמובן מלווה שזה תמיד יותר נעים

ברור שאני מעדיפה רופאה באידאל

הסיכון שהמפגש עם רופא יזלוג לאיזורים מיניים הוא גבוה בהרבה (על כל הקשת. לא דווקא פגיעה או הטרדה מפורשים)

מצד שני - בפועל - במפגש עם שתי רופאות חוויתי ממש פגיעה באינטימיות שלי, חוויה של כאב ושל זלזול. וזה נפוץ בהרבה מאשר חוויות לא אתיות של זליגה למיניות

ולכן בסופו של דבר אני הולכת לרופא שאיתו התחושה שלי היא מוגנת ובטוחה (ברור שבהתחלה באתי רק עם בעלי . ורק אחרי שיש לי בטחון ותחושה של מוגנות גם מצד הפיזי של המרפאה אז אני מוכנה גם ללכת לבד כשצריך)

אני מניחה שהבעיה היא שכולן רוצות רופאות ולכן ממש קשה להשיג תור לרופאה נורמלית בלי המתנה ארוכה מדי

וזה מבאס

ועדיין מבחינה אישית הולכת רק לאישה

(פגשתי בחיי אופאים גברים - בעיקר בחדר לידה וכולם היו מצוינים, נחמדים ורגישים

ועדין- מעדיפה רופאה אבל לא מתפשרת על מקצועיות ואנושיות, יש לי 2 רופאות מעולות שאני מזגזגת בניהן לפי זמינות תורים)

לא שאין רופאות טובות

אבל הייתי אצל אחת והיה לי מזעזע

והוא מאוד אנושי ומכבד ומומחה ממש

וקרוב לי לבית

אז אני הולכת אליו

בדרך כלל עם בעלי

ומבחינה דתית- אין בעיה עם רופא...עד כמה שידוע לי.
אם יש רופא מומחה בעניין מסויים ומומלץ, כן אלך אליו.

ממש לא קשור למצוות ודת. זה תחושה אישי לפנית.

אלא אם כן זה לא כולל בדיקה גופנית, ואז תלוי מי הרופא/ה. 

דווקא בקטע של סקירת נקודות חן אני לא רוצה להגיע לגבר ותקועה עכשיו כי רופאת העור היחידה פה יצאה לפנסיה... לא יודעת למה זה יותר מפריע לי, אולי כי זו בחינה מדוקדקת כזאת 

בלי בדיקה גופנית זה ממילא לא משנה לי

בביקור עם בדיקה גופנית זה בכל מקרה לא נעים לי

(גם גבר וגם אישה

באותה מידה)

ככה שזה לא פרמטר שאני לוקחת בחשבון

בהריון הראשון הייתי אצל רופא, בהריון השני אצל רופאה שהייתי צריכה לקבוע כל תור ברגע שיצאתי מהביקור הקודם והיא הייתה מקסימה אבל יכולתי לחכות גפ שעתיים בתור כל פעם שהגעתי אליה..

בהריון השלישי התחלתי אצל רופא וכשהוא עזב את הקופה מצאתי את הרופאה המושלמת- גפ תורים זמינים, גם בדכ זמן המתנה סביר בתור, גם נחמדה.. ממש מקווה שתמשיך בקופה

עזר לי להבין שאני בגרף..

תודה רבה!!

וואי

זה הולך ונהיה טוב יותר מיום ליום

אבל בהחלט תקופה לא קלה

אצלי זה חולף באמת רק בגיל שנה פלוס.... אבל הקושי העיקרי הוא בחודש- חודשיים הראשונים

חיבוק

תעזרי בכל מה שאת יכולה❤️

מעודד ממש לשמוע את הנרמול הזה והאישור שזה לא קל בהתחלה... באמת שכחתי..

ותודה על העידוד לבקש עזרה!

וחיבוק על הקושי....

בעז"ה שיהיה רק קשיים כאלו מסיבות שמחות❤️

ועד שהכל נרגע ומתאזן, והשגרה מתבססת- טא-דאם! צו גיוס לעוד חודשיים קדימה

ושוב להתרגל מחדש...

ובכלל אחרי לידה סביב חופש גדול ואז חגים.. עד עכשיו עוד לא הרגשתי שניצלתי 100 את החופשת לידה

חיבוק ענק ענק ענק!!!!

הקודם שלנו נולד לפני החגים וזה היה מאתגרררר

אז עם מילואים גם לפני/אחרי זה ממש קשוחח.   

לוקח זמן אחרי לידה להתאםס על החיים

זה מטתטל הכל.ומצבי רוח והעייפות

והמתיקות...מצד שני

ואת מגוייסת כרגע?

יצא לי להיות מגוייסת פעמיים בסוף הריון

וגם 4 חודשים אחרי לידה

וחד משמעית כמה שהיה קדוח וכואבבבב הכל בהריון

עם תינוק קטן היה פי כמה

כל יום לא האמנתי שאני אעמוד בעוד יום כזה!

ואין ערב לנוח ואין לילה לישון

באמת מטורף 

שאתן פשוט אלופות!!!

אני לא מגוייסת..

הטיפול בתינוק קטן דורש ככ.. וגם האחריות.. מאוד כבד אחריות כזו.. הם ככ קטנטנים..

קרובת משפחה אמרה לי "כשמפסיקים לספור בשבועות את גיל הבייבי", תחזיקי מעמד ואיפה שאת יכולה תשמרי על עצמך ותנוחי ❤️

שבועות זה ממש רעיון!!

ותודה על העצות החשובות😍😍

וגם עזרתן!

אין עליכן!!!

ממש עוזר הנרמול וגם המסגרות זמנים שהזכרתן.. נותן לי הרבה.. תודה רבה רבה!!!

@מתואמת

@יעל מהדרום

@דפני11

@בארץ אהבתי

@בשורות משמחות

@בורות המים

@קמה ש.

@מוריה 7

@מכחול

@אמא לאוצר❤

@התלבטות טובה

@לפניו ברננה!

וב"ה הבוקר קמתי יותר טוב טפוטפו..

ושיהיה בע"ה רק שמחות ובריאות אצל כולן!

וואו איזה מרגש, שיהיה בהרבה מזל טוב בריאות ואושר!

איך אני שמחה בשבילך 😍

התאוששות נעימה, מחזיקה לך אצבעות והלוואי והייתי יכולה יותר מזה!

חיבוקים!!

זה עובר, מבטיחה..

איזה חמודה את.. מרגשת!! איזה חיבוק אני מרגישה מכן... אין כמוכן

אמן וממש תודה!!

באמת מרגישה את החיבוקים!!

בע"ה!!

ממש ממש תודה לך !!!!!! ולכולכן!!!!!

איזה מתוקה שאת משתתפת ככה!! אמן ואמן!!

ואיך את? את גם יולדת עדיין😘

ברמה של מאפים, בורקסים, קרקרים, ממרחים, שתיה קרה.

אחת תסתפק במאפים ושוקו

אחת תרצה קידוש של ממש עם קוגלים ומיני מאפה משוכללים

אחת תרצה בר מתוקים יוקרתי בגווני ורוד זהב

ומידי פעם עולה בי חששות שאומרים שזה לא טוב לא לעשות בכלל.

אולי באמת נעשה יום אחד. אולי נחבר ליומולדת הבא שלה.

הם הרגע נולדו

אני פשוט לא מאמינה

ולא מתכוונת לעשות.

לא נראה לי נכון לחשוש מדבר כזה

חשוב להכיר טובה על הילדה שהשם נתן לנו אבל לא חייבים בקידוש דווקא

וקידוש יכול להיות גם שהאבא למחרת הלידה מחלק לחברים בישיבה עוגות ושותים לחיים.

לא צריך לעשות טקס.

וכן, יש כאלו שעושים את זה גם אחרי שנים רבות כי פתאום נזכרו שלא עשו.

שוב- יש עניין בזה, אבל זה לא חובה

של הבת שלה

ערב נשים אצלה בבית שהיא ארגנה את הכיבוד

ורק עכשיו הבשלתי לעשות חח

פשוט פנינו לבית כנסת שבו עושים קידוש מכובד בכל שבת וביקשנו לתרום את הסכום.

ממש חוצפה!!

לפי ההודעה שכתבת נשמע שאתם אנשים עדינים שלא מתלוננים בדרך כלל. אבל זה ממש חוצפה!!! 

תגידי לעצמך לפני שאת מנסה מקסימום תצליחי אבל רוב הסיכויים לא יסכימו..

פושט כדי לא להיות מדי באמוציות אם לא יסכימו...

של גוגל.

אגב, בדקת חוות דעת קודם? 

לא המצאה.

לא נראה לי שאדם שמאיים להגיד את האמת זה נקרא סחיטה.

אבל גם אני לא עורכת דין, אז אולי אני טועה.

חבל שכך את מרגישה
ובהחלט בהחלט יש מקום לבקש הנחה בתשלום יחד עם פירוט של הליקויים בצימר הזה...

אמרתי להם ממש בעדינו ונעימות

הם התבאסו לשמוע אבל אמרו שלא שמעו על התלונות האלה לפני (שזה ממש מפתיע אותי.  המיטות באמת לא נוחות ואני ממש לא מפונקת אני ישנה באוהלים מלא וזה..)

והיה באמת כאילו עשו שם שיפוצים לפני

הם אמרו שאשלם כמה שמתאים לנו..

מה דעתכן? לא יודעת האם באמת לא לשלם את המחיר ואם כך אז כמה כן לשלם? 

מאוד הוגנים.

הייתי מורידה 200-300 ש"ח מהסכום המלא ולא מעבר. 

באתם כי שמעתם המלצות.

מזרונים נוחים- גם במלון פאר המזרון יכול להיות לא נח.המזרון הכי נח זה בבית.

מקלחת לא נחה? מה פירוש.מניחה שראיתם תמונות וידעתם איך נראית המקלחת.

גם לגבי נקיון- אולי הסטנדרטים שלך גבוהים במיוחד.מכירה כאלה שעוברים עם מגבונים על כל השקעים במלונות ועם ספרי על האסלות.

מניחה שהמשפחה מתפרנסת מהצימר, ולא היה זלזול או הזנחה.לא הייתי מורידה מהכסף במיוחד שהן נראים אנשים הגונים.את תשארי בתחושה לא טובה.

האכזבה נשמעת לא דוקא מהצימר אלא מעוד דברים

כי אפשר להנות גם בישיבה בספסל, מתחת לבית

ואם כבר יוצאים  ,אז לנסות להנות למרות הכל.

נשמע שסתם היה מבאס לא רק המזרון

כי יכלתם לצאת לטייל וכ מחוץ לצימר, הרי לא באים בשביל המזרון

אפשר לצאת למלון מפואר ולא להנות מכל מיני סיבות

ברור שאפשר להנות גם מלשבת על ספסל אבל לא בשביל זה הם יצאו לצימר. ולקבל צימר נקי ומיטה נוחה זה בסיסי כשמשלמים כמה מאות שקלים ללילה.

וזה לא קשור לכמה נהנו כשטיילו מחוץ לצימר

אז מה עכשיו להרוס את החופשה? בגלל מזרון

אני היתי מנסה להנות ממה שיש ,בלי קשר אחכ אולי היתי מבקשת הנחה, או מיד מבקש הנחה כשבאים

כבר קרה הרבה פעמים שבאנו ולא קבלנו מה שרצינו אז שעה / שעתים ראשונות ניסנו להוציא את מה שאפשר להנחה ואחכ לנסות להנות אם אין אופציה אחרת.

אבל נשמע שפה זה השתלט עליה והרס לה

וגם להתבאס לבד לא להגיד לבעל זה קשה 

אבל היא כבר סיימה את החופשה ועכשיו מבקשת הנחה. הכי הגיוני בעולם.

לא חושבת שיש מה לעשות לה עכשיו נו נו נו על זה שהיא לא נהנתה

לצורך מתן טיפול תרופתי וגם פנייה לטיפול פסיכולוגי במקביל, ובנוסף לשתף את מי שיכול לתמוך ולקבל תמיכה כמה שאפשר בכל הטכני

להחזיק את עצמך לבד בזה זה מאד לא קל

וכן הריון עם כל ההורמונים שבו ממש מזמן את הדכאון

(יכול להיות שהחורף גם תורם)

מהנסיון האישי שלי תמיכה מבחוץ היא חיונית.

לא רשמה שאת מחזיקה אצלך בכיס 

כי האתגר הגדול בדכאון זה הנעה עצמית

והצד השני של זה הוא שעשיה היא המרפא הכי טוב לנפש.

אז חברה, בנזוג. בן משפחה. מישהו שיכול להיות איתך

שנעים לשתף אותו בקושי.

אפשר להעזר בכדור, זה עוזר הרבה פעמים להניע טיפול רגשי (כי זה קריטי, אבל קשה להתניע, כאמור)

ולאהוב אותך!

חוויתי דיכאון בהריון וזה מאוד מאוד קשוח

שולחת לך חיבוק גדול!

אני חושבת שכדאי לנסות טיפול רגשי.

לי לקח זמן עד שפניתי לטיפול רגשי בדיכאון

וכשהתחלתי לא הרגשתי שזה עוזר למנוע דיכאון אבל מאוד מאוד נתן לי תחושה שאני לא לבד שיש לי מישהו להיעזר ולהתייעץ.

היה קל יותר להעביר ככה את ההריון.

עוד דבר שעשיתי בדומה למה שאת כתבת

חיפשתי תחביבים ותחומי עניין שיעזרו לי להעסיק את עצמי בדברים מהנים.

לא כל כך דברים קטנים אלא כן דברים יותר משמעותיים.

בהריון הקודם הרופאת נשים המדהימה שלי ממש עזרה ודאגה לי,

ואז זה הגיע לרופאת משפחה ויצא עקום בטירוף ומלא אנשים מהקופה התחילו להתקשר אליי וזה היה סיוט.

אולי ננסה שוב, רק בלי לערב את הרופאת משפחה 😅 שלא מבינה כלום בתחום הנפשי

אם כן אז תפני מעכשיו כדי לקבל מרשם.

אם כן ואם לא, בכל מקרה, דברים שיכולים ממש לעזור:

1. לוודא שאין לך חוסרים בברזל, בי12, ויטמין די ואם יש אז לקחת את התוספים המתאימים (פרנטל לא תמיד מספיק)

2. לפגוש אנשים לחוויה טובה - אכילה משותפת, משחקי קופסה, יצירה. אפשר עם בעלך, עם חברות או עם המשפחה. אבל ממש להקפיד פעם בשבוע לפחות, ולא יזיק פעמיים. ואם את מרגישה שבכלל לא בא לך ואין לך כח, זה לא את, זה הדיכאון, תנסי לבקש ממי שקרוב אלייך שיהיה אחראי על זה שזה יקרה.

3. לצאת החוצה באור, להסתובב לנשום אויר. אל תחכי לזמן של השקיעה. תעשי סיבוב בחוץ בשעות של השמש, אפילו סיבוב קצר של כמה דקות

4. ספורט - לפחות 3 פעמים בשבוע למשך 20 דקות. את בהריון, לא צריך משהו מטורף, אבל הליכה שתגרום לך להתנשף בקטנה זה ממש מספיק (וגם יזרז לידה כשתגיעי לשלב חחח) 

אני גם חווה אותם דברים בהריונות ואחרי לידה, והדכאונות האלה זה ממש מעיק.

גם אני לא מתלהבת מכדורים וספורט קשוח לי (למרות שזה חבל, הבנתי שזה ממש ממש עוזר! מחקרים חדשים מראים שספורט עוזר כמו כדורים)

אפשר אפילו הליכות קטנות, מה שאת מסוגלת, רק כדי לנשום אויר ולזוז.

נראה לי שהחולשה זה מעבר לברזל, אבל זה חשוב גם בשביל הדיכאון. מחסור בברזל, בי12 ודי מאד מגביר את הסיכון לדיכאון או את הרמה שלו. תנסי לקחת את הברזל על בטן ריקה ובמרחק של כמה שעות מאכילת חלבי, אמרו לי שזה עוזר לספיגה

נשמע שכדאי לקבל עזרה רגשית מראש, וגם על סמך מה שהיה❤️

דככאון מתלבש ומרחיב דברים קיימים בדרך כלל.

חשוב ממש לתחזק את הנפש שלנו