נשבר הלב לקרוא את זה

אין לי עצות מועילות, אבל שולחת לך חיבוק

הלוואי ויכולתי לעזור במשהו

נשבר הלב ממה שאת כותבת

העומס והקושי שלך פשוט צורחים

השם ישלח לך כוחות ויאיר את עיניכם

נשמע שאת מאוד מאוד מאוד עמוסה. אבל מאוד.

ועוד בתקופה כל כך מורכבת ועמוסה של סגר.

דיבורים שלך לא עוזרים? יוצא לשוחח איתו מה מעיק עלייך?

מה את מתכוונת הכל עלי?

מה הוא כן עושה?

בעלי גם טיפוס בטטה שאוהב רק לנוח. וזה מוציא אותי מדעתי לראות אותו (בעיקר היום בסגר) כל היום יושב בחצי שכיבה עם רגליים על הכורסא עם רגליים על הכיסא אבל כן אחד שיקלח את הילדים או יעשה כלים. וכשאני מדברת על דברים שמפריעים לפעמים עוזר ולפעמים לא ואז שוב דיבורים וחוזר חלילה.

ואוו. זה כל כך קשה.

כלום לא שווה אם את לא מאושרת.

חיבוק יקרה!

תפרקי. זה טוב. אבל חשוב מאוד לנסות לשפר. לדבר כי אחרת זה חבית נפץ שכל כמה זמן מתפוצצת.

קשה מאוד.

אין לי מה לומר.

באמת לא פייר!

שולחת לך כוחות וחיבוק גדול!

הייתי אומרת לך ללכת להתייעץ.

אני עשיתי את זה. וזה עזר לי הרבה.

וכן, קשה מאוד מאוד לקבל תכונה שהיא מרגיזה וההפך ממך. 

בפרט אם זה תכונה שממש רצית משהו אחר. 🧡💛💚💙💜

להאמין שקיבלת את זה לא בטעות, זה ממש ממש קשה. 

רק מגלה לך בסוד, שאולי אם נפתח פה איזה שרשור שכולם כולם כותבות באנונימי ומספרות כל מיני דברים סודיים...

על דברים שהם חלמו משהו אחר על הבעל וקיבלו איזה בונוס תכונה לא כפי התוכנית... 

זה יהיה כנראה שרשור מרתק...

ואולי אם נעשה שרשור של בעלים עלינו... גם נגלה שרשור די מעניין. 

בקיצור תאמיני לי, את בחברה טובה. 

וכן, זה מ-----ע--------צ-----------ב------------ן לעשות הכל בבית כשהבן זוג יושב בשנטי...

וגם מעצבן להיות העצבנית והלחוצה וחוץ מהכל לעשות הכל. בקיצור מעצבן מעצבן...

אז חיבוק ענק ענק על זה.  

מתייגת גם את @נגמרו לי השמות האלופה. 

וואו, זה באמת באמת קשה, מקווה שלא עצבנתי עם התגובה שלי

עניתי למטה (:

תדעי לך בכל זוג כמעט זה כך, או שהוא הדומיננטי ועושה הכל או היא,

גם אם לא היית מתחתנת אתו היית מקבלת משהו בסגנונן שלו, לכן יקרתי

תתחזקי עם שיש תרימו אותו,(כאמור אני מבינה לליבך)אל תכנסי לשום

עצבות ושום מתח, זה הבעל שלי וזה האבא של הילדים שלי, לחזק את מה

שיש לא ליפול מכלום, היצר הרע מכניס לנו עצבות וחלישות הדעת רק שלא

יהיה לנו שלום בית, תנסי למצוא את הטוב שבו, ותאמני לי שיש המון טוב,

בהצלחה רבה רבה לך.

הוספתי קישור, תקראי ותראי קצת ותבדקי אם את מוצאת את עצמך ובעלך במקום הזה:

הפרעת קשב וריכוז במבוגרים - סימנים, אפקטים וטיפול

ושוב חיבוקים, 

ואם זה אכן ככה, 

אז ראשית חיבוק ענק ענק ענק, זה התמודדות ממש גדולה. 

ואת גיבורה

שנית, אני מציעה שתקראי קצת מאמרים על ADD במבוגרים. 

זה תופעה ידועה ומוכרת ולא קלה להתמודדות. 

רק עוד נקודה אחת להשלמת המצב... וזה לא נקודה שתקל עלייך. 

בדרך כלל מבוגר עם הפרעת קשב, גם מאוד לא מרוצה מעצמו.

הוא לא מצליח לממש את היכולות ואת מה שהוא רוצה להיות, ואז חוץ ממה שהוא לא עושה בבית. 

הוא גם בכלל לא מרגיש ממומש בחייו האישיים.

את חושבת שזה משהו שמתאים גם לבעלך? נראה לך שהוא מרוצה מעצמו בפן המקצועי שלו (או לימודי אם הוא לומד וכו') 

אין לי תשובה, רק נראה לי שדבר ראשון כדאי לקרוא שם לבעיה.

שוב חיבוק גדול

לדעת את שם הבעיה זה כבר חלק מהפתרון...

וממש הייתי דוחפת אותה לבדוק עם יש לו הפרעת קשב

הבעיה שכל מיני דברים שנראים בלי קשר, נפגעים מההפרעה. 

ודווקא אם כן יודעים לתת לה שם. 

אז אפשר ללכת לאימון ייעודי לנושא ולהקל את הקושי בהרבה הרבה נושאים. 

לאדם עצמו צריך להפריע שהוא לא עושה כלום. לאדם עצמו צריכה להיות הבנה שהוא לא בסדר, מוטיבציה לנסות להבין למה הוא כזה, ואז לחפש פתרונות ואנשי מקצוע נגיד אשתו תעזור לו.

אבל אם למישהו לא מזיז שהוא לא עושה כלום וטוב לו במצב הזה, זה מעבר לבעיה כלשהי שיש לו. זה בעיה במידות\אישיות\עצלנות ווטאבר.

או שפשוט התעלם מהעובדה שהוא צריך לנסוע והוא צריך מזוודה ארוזה?

זה מה שהתכוונתי סהכ. 

שבן אדם יבוא ויגיד- משהו לא בסדר, תעזרי לי לצאת מזה.

ולא שהוא יחשוב שזה נורמלי ואשתו תרדוף אחריו ותשכנע אותו ללכת למומחים

המצב בהחלט מצריך טיפול פסיכולוגי...

אי אפשר לדעת איך הבן אדם מרגיש על עצמו כרגע, 

לגברים ובכלל לאנשים שלא נמצאים בשלמות עם עצמם ומרוצים מהתקדמותם. יש נטיה לברוח ולהתחמק...

לי יש נטיה לאכול מלא כשאני בלחץ. אני עובדת על זה. ואני לא עיוורת לומר וואלה זה אני זה מה יש אני אמשיך לאכול ואקווה שהסוכרת שלי תיעלם כי היא תבין שאני מסכנה יש לי קושי בלחץ שאני אוכלת זה לא אשמתי 

אולי אני קשה

אבל אני לא מסוגלת לקבל את הדבר הזה שיש למישהו קושי ואין לו את היכולת לומר- משהו לא טוב לי אני צריך עזרה. זה הכל. לא לארגן את העזרה, לא לחפש, לא שום דבר. לומר- אני צריך עזרה.

אני לא מסוגלת לקבל שזה מגיע משום "בעיה" בעלת "שם רפואי" מלבד עצלות\ אגו\ חוסר אכפתיות למי שהבעיה שלך משפיעה עליו.

בטוחה שלא כולן תסכמנה איתי אבל מצטערת, ככה אני רואה את זה.

אבל אומרים לה, הי, את רוצה לשנות? אז תעשי את זה בכלים ובצורה שתתאים לבעיה. 

והבעיה איתו היא לא עצלות היא משהו אחר!!!

וגם את, לדעתי, אם את אומרת שיש לך בעיה של אכילה נניח, אני לא חושבת שהחכמה להגיד לך, את סתם בעלת תאווה, אין לך שליטה עצמית וכו' וכו'. 

אבל זה דיון אחר, שהייתי שמחה לפתוח איך באמת לשנות את ההרגלים וכו'. 

לא אמרתי להישאר במצב הזה. אמרתי שמצד האמת לדעתי זה צריך לבוא מהבן אדם עצמו. ולא פלא שגם לה אין כח

אולי היא תשב עכשיו ותגיד- מתחילת הנישואים ספגתי ממנו כל כך הרבה מסרים שליליים שעכשיו אין לי כח לעשות איתו כלום (טוב, זה מה שהיא אומרת בעצם) וזהו. עכשיו אני אשב פה ואחכה. 

ואז מה יקרה? כלום. כי כל אחד מחכה שהשני יעשה משהו.

אני לא אומרת מה נכון פה שהיא תעשה, אני כן אומרת לדעתי, ושוב, מצטערת, מבינה שאתן (מתחילה להתייחס

אליכן כאחת חחח) לא מסכימות איתי, אבל זו דעתי, בן אדם מבוגר, לא ממש משנה כמה מסרים הוא ספג בלה בלה

חלאס. אתה בן אדם מבוגר. יש לך בעיות בנישואין . את היכולת לקום לומר- יש לי בעיה. כל אחד יכול לעשות

כל הקוצי מוצי מסכן אין לו כח יכולת ארגון מסרים שליליים בלה בלה, הכל טוב בשביל הטיפול בבעיה עצמה

לומר- יש לי בעיה - זה בן אדם , כל בן אדם, יכול וצריך לעשות.

ואם ניקח את הדוגמא שלי - יש לי בעיה של אכילה, לא משנה ממה היא נובעת, לא הגיוני שבעלי או אמא שלי יבואו וגידיו - יש לך בעיה. זה אני אעשהץ

איזה בעיה, איך מטפלים בה? יתכן שאצטרך עזרה בזה

אבל לזהות שיש לי בעיה??? זה מישהו מבחוץ צריך לעשות עבורי? מה זה לא.

את לא מתייחסת לזה, שהבעיה שלו זה בעיה של לקום ולעשות!!!

חבל שלא יכולה להסביר לך את הדבר, מרגישה שאין לי בדיוק מילים. 

זאת תמצית הבעיה שלו, שיש לו בעיה והוא לא פותר אותה. זה כמו חור שחור בשבילו. 

לומר יש לי בעיה זה לא לקום ולעשות

וסליחה כן, אבל יש המון סלחנות לכל הקשב והריכוז והארגון (וגם לי יש בעיות כאלו)

וואלה אם אשתו מחר אורזת את הילדים ועצמה ופותחת תיק ברבנות הוא יצליח לקום ולעשות משהו.

הכל שאלה של נקודת הכאב. ואז זה חוזר לזה. כמה אכפת לך וכמה אתה עצלן (או את, הכל תקף גם לנשים)

אבל המשהו הזה, זה שהוא חייייייייב ללכת לאבחון. 

חיייייייב ללכת לטיפול!

ועל זה הייתי נלחמת!

שעל זה הוא יתחייב

האמת גלשנו מהנושא המקורי של השרשור

אני סה"כ התכוונתי שבן אדם יגיד לאשתו- אני מצטער, אני צריך עזרה. 

ולא שהיא תרדוף אחריו ותגיד, אולי יש לך זה? אולי זה? אולי תלך לאבחון? אולי למרכז ההוא? אתה מסכים שאקבע לך תור וכו וכו. אלא שהבסיס - ההתחלה -הכי קטנה, באמת, לא לעשות כלום, רק להודות בבעיה ובצורך לעזרה -יבוא ממנו. כל השאר, שיעזר. ברור. שתעזור, שתילחם. הכל. אבל ברגע שיש בסיס של מישהו שאומר- סליחה, אני רוצה לתקן אבל לא יודע איך - זה הכל אחרת.

כי שורה תחתונה, זה מה שהייתי אומרת לה לעשות.

ללכת איתו לאבחון!!!

ובמקביל שהיא תלך לטיפול רגשי, כי היא נמצאת בקושי מאוד מאוד גדול וגם צריכה לעבור משימה לא פשוטה.  

ייתכן שעד שהיא תראה פירות בעזרת ה', גם תרגיש מאוד דפוק (כמו שהיא מרגישה עכשיו)

שזה לא מה שהיא רצתה... ולא מה שהיא התכוונה כשהתחתנה...

ולעבור את השינוי הזה ואת התמיכה בו ובה זה ממש לא בקלות. 

לכן היא צריכה טיפול רגשי והוא אבחון וטיפול להפרעת קשב. 

כל זה, במסגרת ההנחה שאכן יש לו הפרעת קשב וריכוז

בן אדם מבוגר הוא מבוגר. לא ילד. אין כזה דבר- אמאלה העולם כזה מפחיד. זה גישה של ילד קטן ובשום קונסטלציה אני לא מבינה איך אפשר לומר על בן אדם מבוגר כזה דבר. קח את עצמך בידיים תסתכל במראה ותתבגר. אין לי יכולת הכלה לדברים כאלו.

אבל, תנאי ראשון לזה שיכילו אותך זה שתודה (לעזאזל החמישי) שיש לך בעיה

מבטיחה לך שרב הנשים שיבוא הגבר ויגיד - תשמעי אנ ייודע שאני לא מספיק עשה בבית אני יודע שזה בעייתי אני לא יודע איך לפתור את זה, אולי תעזרי לי - יקבלו שתיים וחצי טון של הכלה

לעומת התעלמות של - אני אמשיך איך שאני ואת תנסי להתמודד איתי כי אמא שלי אמרה ל שזה חמוד והמורה שלי אמר לי שאני עצלן וזה מה יש. תאכלי את זה. ואז, וואלה, הכלה..... קצת קשה.

בן זוג שיצפה רק להכלה אינסופית בלי שום שינוי ויכולת להודות בבעיה (לא לעשות כלום, רק להודות שיש בעיה) לאורך זמן זה לא יתפוס בזוגיות. צריך שניים לטנגו.

הבעיה בעזרת ה' לאט לאט תסתדר, למה? כי הרגשות מסביב יפסיקו ללכת לכיוון לא נכון. 

והמוקד של הפתרון יעבור לדרך הנכונה. 

סליחה יקירתי, הכלה של הבן זוג לא מביאה לפתרון הבעיה. היא תומכת, היא תעזור לפתרון. היא לא תביא לו. מי שלא מוכן להודות בבעיה שלו ישמח שהבן זוג רק שותק ולא אומר כלום ולא מתלונן וימשיך בדרכו. 

@מיואשת******

ישר כוח

חולה על @מיואשת****** אבל היא ממש לא מבינה מה זה הפרעת קשב וריכוז

תראי, אתן - בכוונה אני מכלילה פה כמה מכן - מתווכחות איתי כי אתן לוקחות את זה לכיוון מאד אישי, וזה מובן

אבל אם אתן מדברות מתוך המקום שלכן על הבעיה כלומר שאתן מבינות שיש לכן בעיה. 

זהו.

הוכחתן את הנקודה שלי

את - והיא- וההיא - כולכן מכירות בעובדה שיש לכן בעיה

ואני, דיברתי אך ורק על הנקודה הזו. ההכרה בעובדה שיש בעיה.

ואין צורך לקחת את זה הלאה למחוזות שלא עליהם התווכחתי

או לומר לי שאני לא יודעת מה זה הפרעת קשב וריכוז (כי אני כן)

כי זה בכלל לא משנה מה ההפרעה הספציפית שמדברים עליה

לבן אדם יש אחריות ויכולת לומר- יש לי בעיה. אני צריך עזרה.

זהו

זו הנקודה שלי

ואם אין לו את זה, אז כפרות עליו, הבעיה שלו - או שלה - הרבה יותר עמוקה ומהותית מקשב וריכוז או כל בעיה אחרת. 

באמת לא רואה טעם להמשיך את השיחה המעגלית הזו כי אתן מתווכחות איתי על משהו שלא אמרתי

לא דיברתי על עצמי במצב הזה. 

דווקא דיברתי על מצב של תמיכה במשהו קרוב בעל הפרעת קשב וריכוז. 

זה יכול להיות הורים לילדים וגם בני זוג. 

זה בהחלט מתסכל וקשה להיות לצד משהו בעל ADHD ופה הפותחת שיתכן שבעלה סובל מההפרעה, סובלת מאוד מאוד בעצמה. 

אבל כל עוד היא לא יודעת שיש לו הפרעת קשב, היא סובלת כי הוא עצלן וחדל אישים וכו'

וכשהיא תדע שיש לו הפרעה כזאת, היא עדיין תסבול אבל מזה שיתברר לה שיש כזאת הפרעה, וכמו שבעלה סובל מאוד מההפרעה הזאת, היא גם. 

בשלב שני, היא תחפש דרך לפתור את הקשיים האילו. 

והם כזוג יעבדו קשה ככל הנראה, אגב, מי שיעבוד יותר קשה זה כנראה בעלה. והיא תהיה שם בצד של תומכת ומכילה. (לא מכילה את החוסר טיפול שלו) מכילה את הקשיים שלו ואת הדרך המיוחדת שהוא יצטרך לעבור.

פה אני מכניסה גם את הנושא של טיפול תרופתי/ אימון אישי/טיפול רגשי 

בשלב שלישי, חלק מהדברים יתחילו להסתדר משערת שהזוג גם ימצא שיח ושפה על הנושא. חלק היא תלמד לקבל אותם כי זה הנתונים של בעלה. חלק בעלה ילמד להתנהל נכון יותר כי זאת המטרה, רק שעכשיו הוא יוכל לממש אותה. וכו' וכו'. 

רק מה? הדרך הזאת היא ארוכה ולא כ"כ קלה. 

ועוד משהו, אם היית שומעת על משהו בדיכאון לא היית מדברת על זה שהוא לא מספיק בוגר ואחראי נכון? כי את מבינה שבדיכאון הנקודה הקשה זה להרגיש חי ולהתקדם ולקחת אחריות... גם להפרעת קשב יש כמה קווים מקבילים. 

מקווה שהפעם זה כבר יותר מוסבר

אם זאת הנקודה, מסכימה איתך לגמרי. 

גם מישהו שלא מצליח לממש את עצמו בכל הרמות האילו ולהתנהל כמו שצריך אמור להגיד שיש לו בעיה. 

ממה שאני מכירה, אחרי שהוא יציין שיש בעיה, הוא יכול לבוא ולהגיד אני סתם עצלן, אנסה שוב... ואחרי נסיון שני יש מצב שיפול בגלל שזה בלי כלים מתאימים. 

אבל על זה גם אנחנו מסכימות. 

אז תכל'ס התקשורת מצוינת

יצא לי להכיר סיפור דומה לסיפור של הפותחת פה ושם התברר שזה היה הסיפור. 

הבעל סבל מהפרעת קשב וריכוז חמורה ממש, ולא הצליח לממש את עצמו בשום תחום. 

מצד שני המחקרים מדברים על זה שבעלי ADD הם אנשים בעלי פוטנציאל אנטלגנטי גבוהה מהממוצע. 

רק תחשבי באיזה תסכול הוא חי...

לאחר שהם אבחנו את הדבר.

הבחור התחיל לטפל בנושא, הלך לאימון אישי נקודתי לעזרה בקשיים ניהוליים וכו'. 

וממש הזוג הזה חזר לעצמו. 

אגב, יש המון המון מעלות בבעלי הפרעת קשב וריכוז...

רק שהחסרונות מטשטשים את המעלות ולא מצליחים להרגיש אותם. 

מקווה בשביל הפותחת שתתיחס לעניין ותבדוק ברצינות גם את הכיוון הזה. 

אבל זה חלק מהבעיה, שאנחנו חושבים את זה ורוב האנשים חושבים ככה, כולל האדם שיש לו הפרעת קשב וריכוז.

לא מבינים שיש מצב אחר ואז גם מאשימים אותו וגם הוא בעצמו מאשים את עצמו שהוא עצלן, חדל אישים, לא מתחשב ועוד ועוד מחשבות 'מרוממות'. 

ואז חוץ מהבעיה שלו האמיתית של היכולות יש לו אפס בטחון בעצמו. 

ולכן חלק מהטיפול במי שיש לו הפרעה מתמקד גם בטיפול פסיכולוגי לשנות את התפיסה שלו על עצמו

ולמד להתמודד בצורה נכונה זה נהדר, 

אבל ייתכן (ייתכן גם שלא) שהבעל של הפותחת לא חונך ככה. 

והוא גם סובל מהפרעת קשב וגם לא מצליח להחלץ ממנה, ומבחינתי לא משנה לי אם זה בסדר ממנו שהוא לא עושה פעיליות או לא. העיקר שהיא תדע איך להמשיך בחיים שלה ולהצליח לממש אותם. 

אז כן, יש מצב גדול שהוא נתון בתוך ההפרעה שלו, אולי גם נמצא בגלל זה בחוסר אונים ובחוסר פעילות. 

וגם אם הוא ממש ממש ממש לא בסדר, זה לא סותר את זה שחכם לטפל בזה בכלים שיכולים לעזור לו. 

ושוב, כל הכבוד לבעלך!!!

אבל זה לא!

מה שכן זה כן, הערכה נכונה של המצב. 

ובהחלט יכול להיות שהרבה פעמים הפרעת קשב וריכוז מגיע גם עם חוסר אחריות, זה לגמרי לא לגיטמי!!!!

יש גם הרבה מבוגרים בעלי ADD שיש להם דיכאון מסוים עם ההפרעה. 

ומחקרים רבים שבודקים מה הקשר בין שתי ההפרעות ולמה הם ביחד. 

האם באים מאותו חסר או שהגורם הסביבתי, חוסר היכולת לממש את עצמם, המצב הזה של אובדן אימון ביכולת של עצמי הם שגורמים לזה. 

אבל שורה תחתונה זאת המציאות, ולכן אם רוצים לשנות את המציאות צריך להבין אותה על בוריה ולטפל בה בחכמה. 

ועל הדרך אני רוצה להחמיא לך ולחזק את ידיך, כי את עושה עבודת קודש כשאת מגדלת ילד עם הפרעת קשב בצורה בריאה לחיים! חסד אמיתי 

לגבי שאלתך - כן, בשמחה. אשמח לשלוח לך מסר עם כל הפרטים, את יכולה לשלוח לי מסר מניק אחר שלך/ניק חדש שתפתחי כדי שאוכל לענות לך בהרחבה

ומחזקת אותך מאוד בהחלטתך להטעין את עצמך, לקבל כלים ולפנות במקביל לייעוץ/אבחון וכו' - זו ממש הדרך הנכונה לענ"ד וכמו שאומר הקב"ה "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם..."

לפעמים מרוב קושי ובילבול והצפה קשה מאוד לראות את הדברים בבהירות ולדעת איך בכלל ממשיכים מכאן?

גם העייפות הגדולה שאת מתארת, שהיא אחת מאבני הנגף שיכולות להרוס כל חלקה טובה אצל כל בן אדם, ממש אי אפשר לחשוב בצלילות כך,

גם העומס המאוד גדול לש החיים בכללי, אפילו לפני שהתחלנו להתייחס לזוגויות,

גם כל מה שקורה בפן האישי,

אח"כ ההורי

וכמובן כמובן הפן הזוגי 

ואלו ממש כמה וכמה מעגלים שמשפיעים ישירות אחד על השני כל הזמן. כל הזמן. ואיכשהו הרבה פעמים אנו נוטים "להאשים" את המעגל של הזוגיות תמיד וקודם כל, אולי בגלל איזושהי תפיסה לא מציאותית/הבנייה תרבותית כלשהי/משהו אחר שצרוב לנו במוח שאם רק בעלי/אשתי היו ___ אז היה יכול להיות יותר טוב,

ואם רק בעלי/אשתי היו/לא היו ____ אז החיים שלי היו מושלמים.

יש בזה כמובן הרבה מאוד אמת, אבל צריך לעשות הפרדה לדברים, לראות כל קושי בפני עצמו ואיך מתמודדים איתו,

וכאשר מגיעים לזוגיות - כמובן לטפל בזוגיות בצורה עמוקה ויסודית וטובה, אבל שוב, הבילבול, ההצפה, הקשיים שנערמים אחד על גבי השני מאוד מקשים על זה להתבצע בצורה טובה...

וכמובן שבנוסף לכל הנ"ל בזוגיות יש עוד צד אחד שלם - שהוא בעלך שגם הוא חלק מאוד מהותי בסיפור והרבה מהצד שלו ואיך ש*הוא* רואה ותופס את הדברים, מאז שהכרתם ועד עכשיו - מאוד משפיע על כל ההתנהלות ועל כל החייםפ המשותפים.

אני בכנות חושבת שאחוז ניכר מהזוגות עובר או עבר קשיים דומים און אחרים, והרבה מאוד מהם יכולים לצאת מזה מחוזקים יותר וקרובים יותר. המודעות שלך, הרצון הכנה שלך לחיים שלמים וטובים יותר וכמובן המוכנות לעבודה ומאמץ - הם שלושת הכלים הכי חשובים בעיניי להצלחה שלמה של זה ואת תצליחי ב"ה!

ההודעה שלך הזכירה לי אדם שמרוב שהוא נמצא בסף של הכוחות שלו - הוא כאילו הגיע ממש לתחתית הבריכה - אבל משם הוא יכול לקבל "בום" כזה שיעלה אותו למעלה - ובהודעתך תיארת ממש מצב של קריסה וחוסר אונים וחוסר כוחות - מה שבעצם הנפש והגוף שלך אומרים לך - עד כאן! אני לא יכולה יותר! לא ככה!

ומצד אחד יש בזה הרבה קושי,

אבל מצד שני יש כאן גם הרבה תקווה!

כי באמת *ככה* אי אפשר להמשיך יותר, אבל *בצורה אחרת, טובה יותר* - כן!

וב"ה זו ההתחלה שלך לכך שכל חייך, השמחה שלך, השלווה שלך, הזוגיות והכל בע"ה יגיעו לשיפור והעצמה בכל התחומים.

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).