איכשהו,
הכל נהיה דומה;
לא רק שכל יום דומה לאתמולו,
אלא שהאנשים הפכו להיות מולי דומים
עד כדי כך שגם ההפך הגמור הדביק על עצמו תוויות חדשות.
ונהיה לי משעמם כי כולם פתאום כמוני
מבינים אותי כדי שאוהב אותם;
אבל ברגע שיהיה להם עניין אחר לעסוק בו
הם יעלמו וישאירו סימנים מלוכלכים וגם כמה סימני שאלה שלעולם לא יקבלו תשובה, כי אי אפשר שאקבל תשובה שתספק את ליבי הצולל;
יותר מידיי אנשים הם ילדים בגוף של מבוגר;
ורוב הילדים הם חיות אילוף והרבה אגו וקצת נשמה
אנחנו מתבלבלים בין מתיקות לנשמה
בין יופי לנשמה
בין אושר לנשמה
והתמימות היא תוצר של חוסר ניסיון ומקובלות אהובה שיצרה אמון
אבל היא לא אומרת כלום על הימצאות הנשמה;
רק לא מזמן הייתה השואה
וכבר הספקנו לצייר אותה על דפים צהבהבים וישנים
מנסים כמה שיותר
להתרחק ממנה
שלא תידבק בנו
שלא יקרה מצב שמישהו רע ישלוט בנו
כזה שעד היום זקנות גרמניות מהרהרות בנוסטלגיה ובעיניים מדובשות ואין בהן טיפת אשמה;
הוא היה הגיבור שלהן
אז אני ממורמרת כי לא חיבקו אותי מספיק;
ואני מדוכאת כי יותר מידיי זמן בדירה ואין לי אויר
וכשאחותי תתכרבל בחורף עם בעלה והתינוק ותתמרמר על הקורונה
אני אנסה להרגיע לבדי בלילות את הילד שלי שלא יפחד מהרעמים
ואחר כך שוב אכנס לפייסבוק כדי למצוא את אותם האנשים הדומים אחד לשני שאוהבים לתת לייק בלי לראות על מה ושאוהבים להבטיח הבטחות מאחורי המסך ומתפוגגים במציאות;
ואולי יש משהו מתוק בלהיות ילד בגוף של מבוגר
אבל אינני יכולה לטעום מזה כי נפשי לא הורגלה לכמות כזאת של סוכר סינטטי;
אני אמשיך לאהוב את האנושות, אבל כמו שאני אוהבת כלבים , הם גם אוהבים אותי והם גם אוהבים את אוייביי;
ואין באמת משמעות לפייק הזה
ומתחיל להימאס לי לשחק
כבר לא איכפת לי מתגובות
ואין הבדל אם לכתוב לעצמי או מול אותם בני האדם
שמנשנשים עוגה, ולוגמים את הקפה, מול סצנות קשות;
ושבעצם זה רגיל שיש ילדים רעבים ושיש נשים מוכות ושיש מנייאקים ונמאס לשמוע עליהם ודיי להתמרמר
ובעצם גם לדבר עליהם זה מוכר
וכולם אוהבים להיות גיבורים מאחורי המסך
שמצילים את העולם
אבל הם לא יזמינו את השכנה הגרושה החתיכה לסוכות כי היא יכולה לדאוג לעצמה ולילדים שלה ובכלל מי חושב עליה היא יכולה להתחתן עם היא רוצה
עכשיו כשהפכתי את הפח וכל האשפה התגלגלה
מרגיש לי שזו אותה אשפה והפעם היא כבר לא קצת מסריחה;
הפעם היא מבאישה ומסוכנת
אבל אתם תמשיכו לנשנש
ללגום את הקפה
ואחר כך לצקצק על חבל דאבדין
אבל למי איכפת
הכל נהיה דומה;
לא רק שכל יום דומה לאתמולו,
אלא שהאנשים הפכו להיות מולי דומים
עד כדי כך שגם ההפך הגמור הדביק על עצמו תוויות חדשות.
ונהיה לי משעמם כי כולם פתאום כמוני
מבינים אותי כדי שאוהב אותם;
אבל ברגע שיהיה להם עניין אחר לעסוק בו
הם יעלמו וישאירו סימנים מלוכלכים וגם כמה סימני שאלה שלעולם לא יקבלו תשובה, כי אי אפשר שאקבל תשובה שתספק את ליבי הצולל;
יותר מידיי אנשים הם ילדים בגוף של מבוגר;
ורוב הילדים הם חיות אילוף והרבה אגו וקצת נשמה
אנחנו מתבלבלים בין מתיקות לנשמה
בין יופי לנשמה
בין אושר לנשמה
והתמימות היא תוצר של חוסר ניסיון ומקובלות אהובה שיצרה אמון
אבל היא לא אומרת כלום על הימצאות הנשמה;
רק לא מזמן הייתה השואה
וכבר הספקנו לצייר אותה על דפים צהבהבים וישנים
מנסים כמה שיותר
להתרחק ממנה
שלא תידבק בנו
שלא יקרה מצב שמישהו רע ישלוט בנו
כזה שעד היום זקנות גרמניות מהרהרות בנוסטלגיה ובעיניים מדובשות ואין בהן טיפת אשמה;
הוא היה הגיבור שלהן
אז אני ממורמרת כי לא חיבקו אותי מספיק;
ואני מדוכאת כי יותר מידיי זמן בדירה ואין לי אויר
וכשאחותי תתכרבל בחורף עם בעלה והתינוק ותתמרמר על הקורונה
אני אנסה להרגיע לבדי בלילות את הילד שלי שלא יפחד מהרעמים
ואחר כך שוב אכנס לפייסבוק כדי למצוא את אותם האנשים הדומים אחד לשני שאוהבים לתת לייק בלי לראות על מה ושאוהבים להבטיח הבטחות מאחורי המסך ומתפוגגים במציאות;
ואולי יש משהו מתוק בלהיות ילד בגוף של מבוגר
אבל אינני יכולה לטעום מזה כי נפשי לא הורגלה לכמות כזאת של סוכר סינטטי;
אני אמשיך לאהוב את האנושות, אבל כמו שאני אוהבת כלבים , הם גם אוהבים אותי והם גם אוהבים את אוייביי;
ואין באמת משמעות לפייק הזה
ומתחיל להימאס לי לשחק
כבר לא איכפת לי מתגובות
ואין הבדל אם לכתוב לעצמי או מול אותם בני האדם
שמנשנשים עוגה, ולוגמים את הקפה, מול סצנות קשות;
ושבעצם זה רגיל שיש ילדים רעבים ושיש נשים מוכות ושיש מנייאקים ונמאס לשמוע עליהם ודיי להתמרמר
ובעצם גם לדבר עליהם זה מוכר
וכולם אוהבים להיות גיבורים מאחורי המסך
שמצילים את העולם
אבל הם לא יזמינו את השכנה הגרושה החתיכה לסוכות כי היא יכולה לדאוג לעצמה ולילדים שלה ובכלל מי חושב עליה היא יכולה להתחתן עם היא רוצה
עכשיו כשהפכתי את הפח וכל האשפה התגלגלה
מרגיש לי שזו אותה אשפה והפעם היא כבר לא קצת מסריחה;
הפעם היא מבאישה ומסוכנת
אבל אתם תמשיכו לנשנש
ללגום את הקפה
ואחר כך לצקצק על חבל דאבדין
אבל למי איכפת
