כמו שהמורה שלי אמרה שהיא תעשה לנו שיעור אחד שלם של 45 דקות..

וממש התעצבנתי ובסוף דווקא

היה סבבה..וכאילו חשבתי לעצמי..סתם חבל להיתבאס ולהתלונן

מה שלי קורה מלא פעמים ואני צריכה ממש לעבוד על עצמי בקטע הזה שאני מתעצבנת ברמות על זה שהתורנות כלים היא שלי ודוחה את זה מלא זמן. ועד שבסוף אני עושה את זה בכעס ובריגוזים (אני דואגת שכ--ל המשפחה תדע שכרגע אני שוטפת כלים.. כשדבר כזה קורה, מי שמעז להכניס אצבע למטבח חוטף. והרבה.) קיצור, ובסוף כמובן כמובן אני מגלה שזה בכלל לא נורא וסתם לקחתי את זה ממש קשה.. וזה דווקא נחמד, זה זמן כזה למחשבות וכו'..

זו בכללי סוגיה ארוכה שעוד לא למדתי בכל מקרה אם תמצאי אשמח שתאירי את עיני.

אבל לגבי מה שיש לנו לעשות לגבי זה כלומר שאנחנו נפסיק להסתכל על הרע יש לי כמה עצות שקיבלתי מרבותיי.

דבר ראשון- תודה והלל. כלומר לקבע זמן ביום להודות גם מלשון תודה וגם מלשון לשים לב (כלומר אני מודה שבאמת למרות שחשבתי אחרת היה במצבים האלה חסד גדול) על כל היום. אם תרגילי את עצמך בזה תוכלי בקלות להבין כמה חסדים ה' עושה איתנו בכל רגע ורגע

דבר שני שקשור קצת לדבר הראשון- הארת פנים. כלומר להשתדל לחייך, גם פיזית וגם במוח לכל אירוע שקורה. לצבוע אותו בצבעים אופטימיים ועליזים שזה עושים על ידי זה שאת בעצמך שמחה במצב.

איך שמחים במצב? כל אחד על פי דרכיו כשהנפוץ ביותר זה צחוקים, שטיות במיץ ומילי דשטותא...

בהצלחה רבה

נידה ל"א:

דרש רב יוסף מאי דכתיב  "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני"? במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שיצאו לסחורה. ישב לו קוץ לאחד מהן. התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר "ישוב אפך ותנחמני".

והיינו דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב  עושה נפלאות (גדולות) לבדו וברוך שם כבודו לעולם אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו

ויק"ר:

מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא שיצאו לחולות אנטוכיא לצורך מצות מגבית צדקה לחכמים. והיה שם אדם אחד שהיה נקרא אבא יודן, והיה רגיל ליתן לרבותינו בעין טובה ויד רחבה, וירד מנכסיו ונעשה עני. כיוון שראה את רבותינו שבאו לגבות צדקה, עלה לביתו ופניו חולניות מצער, והטמין את עצמו מפניהם יום ושניים ולא ירד לשוק. אמרה לו אשתו: מפני מה לא ירדת לשוק שני ימים? אמר לה: רבותינו באו לגבות לעסק מצות עמילי תורה, ואין סיפק בידי ליתן להם, ואני מתבייש לירד לשוק. אשתו, שהיתה צדקת ממנו ואוהבת את המצות, אמרה לו: לא נשתייר לנו שדה אחת? מכור חציה ותן אותה להם. הלך ועשה כן, מכר אותה חצי שדה בחמשה זהובים ונתן אותם לרבותינו. התפללו עליו ואמרו לו: המקום ימלא חסרונך.
הלכו להן רבותינו לגבות במקום אחר, ואותו אבא יודן חרש בחצי שדה. נבקעה הארץ מתחתיו ונפלה פרתו ונשברה רגלה. ירד להעלותה ומצא תחתיה סימא גדולה (מטמון גדול). אמר: לטובתי נשברה רגל פרתי, ונעשה עשיר יותר ממה שהיה קודם. עד שרבותינו חזרו, עברו באותו מקום. אמרו לאחד שפגשו בדרך, העמידנו עם אבא יודן. אמר להם: אותו האיש! ומי יכול לעמוד עם המלך! (הלא הוא עשיר ונכבד כל כך). אמרו לו: אין אנו מבקשים אלא שלא ידע שעברנו כאן ולא שאלנו את שלומו. ידע אבא יודן ובא אצלם ונתן להם אלף זהובים, אמר להם: עשתה תפלתכם פירות.
אמרו לו: אף אנו היינו יודעים במעשיך הטובים, ואע"פ שנתן אדם אחר יותר ממך, עשינו אותך ראש פרק (עוד לפני שהוסיף להם את תרומתו הגדולה). קראו עליו רבותינו: מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו

אהבתי את זה שאתה מביא סיפורים מחכמינו שמתאימים להיום,

בפעם הבאה תכתוב את זה בשפה של מי שלא יושב(ת) על ספסלי הישיבה..

בוא נאמר שקראתי את זה בעיון רב רק כדי להבין את כוונת השפה הגבוהה שיש במקורות שהבאת..

אבל אחלה סיפור! באמת מתאים למוסר השכל ש@מתנחלת אמיתית תכננה להעביר כשפתחה את השירשור.. (אם אני צודקת ותכננת להעביר פה איזשהו מסר, או שסתם רצית לשתף..)

גם כי זה הציק לי וגם כי רציתי שיותר ישימו לב לזה...

ובאמת תודה!!!

אשרייך!

משום מה חשבתי שזה אמור להיות מובן... אשתדל בפעם הבאה להנגיש יותר...

ולכן כאשר יש משהו, התת מודע חושב שזה רע.

באמת צריך יותר לפתוח את הראש והעיניים ולראות את הטוב שבמציאות, אפילו אם זה לא דבר שנהפך לטוב, גם אם מבחינתי אני לא מוצאת שום דבר טוב אני צריכה להאמין שזה טוב, כי הקב"ה הוא אבא שלי והוא אוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב ולי אין את היכולת להבין מה באמת טוב בשבילי ומבחינתי משהו שנראה לי כרגע הכי גרוע בעולם יכול להיות שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי.. קיצור קשה לי לראות את הטוב שבמציאות בעיניים האנושיות שלי. אבל כן, צריך להאמין.

אז אם אנחנו מרגילים אותנו לראות דבר כדבר לא טוב, למשל משעה 20:30 כבר אין לי כח ללמוד, אז לא משנה מה יהיה אתה תסתכל על זה כדבר רע (אלא אם תסתכל על זה בהסתכלות "מחודשת"), וקראים לזה עיצוב תפיסת עולם, יש לרב יחיאל יעקובזון שיעור על זה - עיצוב תפיסת עולם, שיעור ממש ממולץ לשמיעה...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....