ניראלי רק פה יש את האווירה המתאימה והאנשים הנכונים.
אני הרבה פעמים שואל את עצמי מה זה "יופי"
מה ההגדרה למשהו יפה, אני מחפש הגדרה כמה שיותר רכבה וכוללת אבל לא תהיה ארוכה מדי.
אשפמח לכמה שיותר תשובות, נכונות או לא.
(פילוספיה תתקבל בברכה...)
ניראלי רק פה יש את האווירה המתאימה והאנשים הנכונים.
אני הרבה פעמים שואל את עצמי מה זה "יופי"
מה ההגדרה למשהו יפה, אני מחפש הגדרה כמה שיותר רכבה וכוללת אבל לא תהיה ארוכה מדי.
אשפמח לכמה שיותר תשובות, נכונות או לא.
(פילוספיה תתקבל בברכה...)
לא חושב שאני יכול להגדיר אבל חשבתי על זה וזה באמת מעניין.
לדעתי להגיד על משהו שהוא יפה זה כמו להגיד על אוכל שהוא טעים, "ועל טעם וריח אין להתווכח" כי זה סובייקטיבי!
ואמנם יש דברים שמוצאים חן בעיני הרבה אנשים, ומומחי אופנה ופרסום מעצבים לפי הצורות והצבעים וכו שיוצרים את ההתאמה בנפש.
אולי זה מין תחושה כלפי משהו שהוא מתאים לתוך שלך, לנפש שלך. סוג של אהבה (חיבור), אתה יכול לאהוב סגנון של טעם וסגנון של מראה.
עד פה מחשבותיי..
מעניין איך אחרים רואים ;) את זה..
(מה זה?)
לדעתי מאוד נכון שזה סובייקטיבי אבל כמו שאמרת בטח יש איזה חרוז שמחבר את הכל.
יופי זה הגדרה חברתית שהתקבלה עם השנים עפ קריטריונים שהעולם קבע, זה דבר יחסי מאוד.
קח לדוגמה את אדם וחוה, תחשוב על היום בו נבראו, חושב שהם היו יכולים לקבוע האם הם יפים או לא? למה?
כי לא היה חברה, לא היה בין מי להשוות, לא היה את אידיאל היופי הזה שאנחנו חיים איתו.
אומנם כאילו יש הרבה עניין של טעם ביופי, אבל זו אשליה. ה"טעם" הזה התקבל מהחברה שבה גדלנו, הוא משתנה בין כל אחד כיוון שגדלנו בבתים שונים, בחברה שונה, ואוטומטית באידיאל יופי שונה. יש עוד אופציה, שהאדם שאנו חושבים שהוא כביכול ה"טעם" שלנו, פשוט מזכיר לנו דמות אהובה, אולי אמא או אחות, המוח קולט את זה ואנחנו מקבלים את אותה תחושה טובה כמו שאנחנו פוגשים את האהובים שלנו
(אהמ.. החתימה שלי, אהמ)
[קצת דתי מידי אבל] מו"ר שליט"א תמיד אומר שיש מרחק בין "אמת ויציב" ל"וטוב ויפה", מה שמלמד אותנו דבר על מהותו של יופי. לעומת זאת,מו"ר שבכתב זצוק"ל (מוהרי"מ חרל"פ) כותב על ספר משלי שדבר שנושא חן הוא דבר אמיתי ונכון. שם הוא כותב שיופי והעלת חן לא יתכנו בלא שלימות (חסרון כל מום). א"כ יופי הוא שלימות.
[ליתר דיוק, בלי שנשים לב, העברתי את ההגדרה חזרה לידיך, שלימות היא בפשטות חסרון מום - מה אנחנו מגדירים כמום?]
בכיף... אני לי בעיה שיקחו ממני מילים.
לדעתי יופי הוא שלמות. זו ההגדרה המדוייקת.
מבחינתי...
וכאן טמון ה'קטש' של המושג יופי, שמוכרח בטבעו שיהיה סובייקטיבי. כיוון שהשלמות של כל אדם היא סובייקטיבית, (וזה נובע מכך שהטבע של כל אדם שונה בתכלית ולכן גם השלמות שאליה הוא יכול להגיע ואליה הוא ישאף, בכל תחום) - גם מה שיחשב יופי אצל כל אדם יהיה שונה.
אגב, זה באמת נושא שדנו בו רבות בפילוסופיה. יש מאמר שקראתי לא מזמן שמסכם בצורה יפה כמה דעות של פילוסופים על הנושא, אם תרצה אשלח בפרטי.
בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.
החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"
הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.
זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".
אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.
מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?
בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.
רצון מאבד סופית את ההכרה.
כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".
אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.
חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.
כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.
אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.
איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.
"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.
בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"
שיר או סיפור קצר עד 250 מילים
הנושא הוא "אמת"
תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים
אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים
יש פה הרבה מוכשרים...
בהצלחה
לפי התקנון.
אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה
לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם
חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅
הרמוניה
סופר צעירהנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות
עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת
לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ,
בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא
מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ.
עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ
בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ,
תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד
תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ.
לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת
לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ,
יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם
וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ.
מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם,
וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת.
לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת
וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ.
ידעתי שמוכשרים פה
אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית
את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין
וממש אהבתי את הבית האחרון

טאבילא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח
אם זה אפשרי אין לי בעיה
סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;
גולמי, אבל:
מבעד לאישון עיני
המשתקף באישון עיני במראה
ובאישון עינך
נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ
כל האמת
האמת כולה
על בושה בלתי־מוסברת
שמלווה את נשימותיי
מוסיפה להן נופך צילי
כמו הפחד מרעשי לילה
הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף
הנשטפים בגאות ושפל
ובגלים מתנפצים של אמת
האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,
טינה שאני שומר כלפי העולם
לְעולם, ולעצמי
כמו קור בלתי־נסבל
מתלכדים גבישים של אמת ופחד
במערות הלב השחורות כאישון
נשקפת מבעד לְחלון הנשמה
סכנת התמוטטות
תחת כובד כל האמת כולה.
מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.
יפה מאד!
הכל שר, מזמזם, הומה
מיילל, רועש, סואן
דומה הדבר הזה
למשהו
אך דומם הדבר ההוא
מכבר.
זה גדול
תקיעת שופר,
קול תרועה.
הנה הוא בא,
הנה הוא בא.
אבל הוא לא ענה,
וגם לא צלצל.
צחוק של ילדים,
רחובות מלאים.
מי זה הוא האיש,
שחוצה את הכביש?
קול מבשר,
אנחה גדולה.
משיח בא.
משיח בא.
אַסְלָה תַּמָּה
אַסְלַת הַחֵן
מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן
קוֹרֵאת לִי: הֵן!
קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ
וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה.
בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה
נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה
נָפְלָה שְׁדוּדָה
מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.
מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ
בּוֹקַעַת זְעָקָה
שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!
נָפְלָה הָאַסְלָה
לֹא תּוֹסִיף קוּם
עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.
הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה
מפריעים ללמוד תורה
נובחים נביחות שבעל פה
אין להם מורא
יש אחד מרוט
נכנס לפעמים בצעד ארוך
לא נובח, מחרחר
אין תחרות
הרבה פעמים הוא מאחר
היום ניסיתי שוב, והשיר כביר
מרתק אותי הרקע
עומק ראוי לשמו. תודה
היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם
דוּר דוּר עלסו הפרפרים,
גוף גוף שחקו כעוללים
דווי דווי עלו החכמים
שור שור עמלו החסידים
צוף צוף, הגו משוררים!
עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.
"משפצים כאן",
הם אמרו.
אז חיכיתי על מפתן השער,
הדקות והשעות עברו.
המשכתי להגיד את פרקי התהילים,
שיפעלו שם.
יעוררו רחמים.
על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.
והמואזין קורא לגויים.
והם, ימח שמם- עוברים.
והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-
מסתכלים עליי. נועצים.
ודמעות רבות,
אם אשכחך ירושלים.
והקריאת מואזין ממשיכה.
ולי- אין עדיין כניסה!
כך מרגישה גלות.
ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,
אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".
ונכנסתי.
והרגשתי,
ככה מרגישה גאולה.
ככה מרגישה תקווה.
כתבת יפה.
מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר
אֶת הַשַּׁחַר,
אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן
וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי
לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ
הוא נכנס החליט שהגיע הזמן
הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים
שדכנית
זהו להיות רציני
מתיישב מחכה לתורו
מסביבו עוד כמה נשמות אבודות
באות לנסות את מזלן
הוא נכנס
מתיישב מולה היא נחמדה
מחייכת
הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק
היא שואלת שאלות והוא עונה
יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה
היא מתחילה לשאול
זו הפעם הראשונה?
כן, הוא עונה קצת בהיסוס
זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג
מה חשוב לך?
נשמה
שהכל יהיה מדויק
היא מקלידה הכל
הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה
והכל כל כך מושלם
הכל AI
לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים
מישהי בחוץ מחכה
באת לשדרג?
שואלת אותה המזכירה
היא עונה שלא
דווקא הפוך, להחליף
להחזיר לדגם הישן.
המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן
הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה
אין לו אופי אסרטיביות כלום
אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר
תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר
בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו
שלום, כאן משטרת התנועה
שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?
מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?
לא, מה פתאום, למה מה קרה?
רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?
חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת
זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות
למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?
לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת
אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת
טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה
שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה
היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה
וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה
טו טו טו
אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה
תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה
משהאחרונהואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.
יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.
@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.
@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה
@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם
וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו
לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.
ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.
אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.
הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים
לגבי מקום..
סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.
תודה. מחזקים דברייך.
התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.
כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.
"והבור ריק אין בו מים"
..
או שטעות למחוק?
אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.