מעניין ומסקרן אותי לדעת, האם היו הבדלים אצלכן בין הלידה הראשונה לשניה?
בחשיבה, הכנה, דברים שויתרת בפעם השניה, דברים שדווקא לקחת/הוספת פעם השניה, שינוי בתהליך וכו'
למה אני שואלת?
סיפור הלידה שלי...
המליצו לי לזרז לידה בגלל מלחי מרה גבוהים,
מאוד סבלתי מגירודים + תסמינים לא נגמרים של ההריון עצמו, ככה כששמעתי על ההמלצה ממש קפצתי על המציאה 😁
חייבת לציין, שנתנו אחוז נמוך מאוד מאוד של סיכון, אבל בשביל לא להכנס לסטטיסטיקה הבתי חולים תמיד ימליצו כן לזרז בשבוע 37.
אחרי מחשבות רבות הסכמנו, היינו צריכים פשוט לנסוע לבית חולים. תכננו את זה לאמצע 37. בדיוק יום האהבה, טו באב. יום שלישי.
הגענו, ונכנסו לאשפוז, לא חשבתי בכלל מה התהליך שהולך להיות לי. חשבתי שזה זירוז ישר בחדר לידה
שולחים אותי למחלקה, מחלקה ישנה כזאת, לוקחים דם משאירים וריד פתוח, הכל מרגיש טכני כזה, אני כולי בשוק מתחילה להיות עם דמעות בעיניים, כואב לי. מסיכה מעצבנת על הפנים. שולחים לחדר, מסבירים לי שהולכים לעשות קטטר בלוני ועושים את זה רק בלילה. ומשעה מסוימת הבעלים הולכים מהמחלקה. ב22:00 בלילה בערך קוראים לי, מגיע רופא כי אין נשים במשמרת, הוא ואחות, מוציאים את בעלי כי זה הליך סטרילי לטענתם. הכל מהר כזה, שוב טכני, כואב ברמות, אפילו שהרופא סיים ויצא הוא לא בדק שלא רואים אותי שאני עוד שוכבת במיטה. ומאז, כאבי תופת, התכווציות כל הלילה, מסתובבת עם בעלי מחוץ למחלקה... חושבת שזה צירים, עושים מוניטור וכל פעם אומרים שאין לי כלום. לוקחת אקמול, לא עוזר. 4 בבוקר, הולכת לשירותים והבלון נופל. רואים בבדיקה שיש פתיחה של 3. איזה הקלהההה, מחכים לחדר לידה כי יש עומס. מחכה, שעה, שעתיים, עמוס שם. יש דברים דחופים יותר ממני. בסוף, 9 בבוקר רופאה מגיעה עושה לי שוב בדיקה, מבטיחה שזו בדיקה אחרונה ושלא יעשו לי שוב בחדר לידה בהגעה. מורידה לי דם בבדיקה. אבל לפחות אני יוצאת משם לחדר לידה. עצבים במיון שוב, מנסים להכריח לעשות שוב בדיקה, אני פשוט כולי כואבת, בסוף מוותרים. 11:00, נכנסת לחדר לידה. הכל מרשים, חדש ונקי. מתחילים פיטוצין, בלי אפידורל. (בדיעבד, אמרו לי וקראתי שלא עושים דבר כזה בלי אפידורל כי זה מאוד כואב). מיילדות קרות, הכל עמוס שם אז פעם ב... נכנסים לחדר. לא יכולה לזוז מהמיטה, אין התקדמות של כלום בפתיחה. כ ל ו ם. סבל מטורף!!! בעלי לא יכול לגעת בי, קשה מאוד... מגיעים לקראת הערב, הכל אותו דבר אין התקדמות בכלל. מציעים לי שמתי שמגיע הזמן שבדרך כלל מפסיקים נוסיף שעתיים או שנעצור, אעלה למחלקה ונמשיך בבוקר. שמעתי את זה, הייתי כל כך מעוצבנת מכל היחס, הכאב, הרגשתי שזה לא זה והיא לא רוצה לצאת הקטנטונת. אמרנו שנחשוב על זה. בעלי אמר לי, מה שתרצי אני תומך בך. החלטתי ללכת הביתה ולהפסיק עם העינויים האלה. ניסו מאוד להשאיר אותנו שם, במשמרת ההיא לפחות היו יותר נחמדים אליי. אפילו הבטיחה לי שתשאיר אותי בחדר לידה ולא במחלקה ההיא. בכל זאת לא יכולתי יותר לא הרגיש נכון, אמרתי שכשארגיש שינוי ישר אחזור לבית חולים אבל לא עושה יותר זירוז, שום דבר מלאכותי. השתחררנו הביתה ב00:30... ( והיא רשמה לי במכתב שחרור שסירבתי להתאשפז ואמרתי שהכל מלמעלה בקשר לעובר , כי אנחנו דתיים). מיותר לציין כמה כאב, אכזבה, עצב ודיכאון היה לי, פחדתי שפגעתי בעובר, כבר לא ראיתי את הלידה מגיעה. ממש בכי. היו התכווציות אבל רחוקות ולא חזקות מידי.
יום שישי הגיע, מרגישה מתוך שינה כאבים, צירים אבל לאט לאט אני שמה לב שזה יותר קרוב ואין זמן להתאושש, מעירה את בעלי ומפחדת להגיד אפילו שזה מרגיש צירים. מתקשרת למוקד, אומרת לי שאני בלידה, בלב אמרתי לעצמי, זה סתם כאבים שנשארו... אמבולנס, מחליטה הפעם לנסוע לבית חולים אחר שהתלבטנו לגביו גם בגלל המיקום. מגיעים, אומרת למיילדת שקיבלה אותי את כל הסיפור שלפני ושאני צריכה שהיא תהיה עדינה איתי, בבדיקות והכל. היא היתה כזאת רגועה וחמודה!!! לא הרגשתי אפילו את הבדיקת פתיחה, פתיחה 3, מחיקה 100. את נכנסת לחדר לידה, את יכולה לעשות סיבוב לפני. אז עשינו, נכנסו לחדר לידה, 11:00, לא ענק כמו בבית חולים ההוא, ביתי יותר ונעים. החלטתי לקחת אפידורל (פשוט התכווצתי על הרצפה ונפשית כבר לא יכולתי). זהו, יותר טוב. זה היה יום שישי, והתפללתי כל ההריון שזה לא יקרה בשבת, התאריך המיועד היה בשישי דרך אגב.
אז הפעם כן התקדמות, כל פעם עושים בדיקה והיא לא כואבת, עם שמן בעדינות. הפתיחה מתקדמת. עושה פקיעת מים. אבל זה שעות על גבי שעות... בעלי בנתיים עושה קידוש מאחורי הוילון וכל מה שצריך, אנשים נחמדים הביאו לנו הכל לשבת! יש שם הרבה דתיים. וההורים שלי גם הביאו לפני שבת. היינו עם מלא שקיות בחדר לידה 😅 משמרות מתחלפות ואיתן המיילדות, מגיעה מישהי למשמרת לילה. לאבא שלי יש חבר כבר שנים מהבית כנסת והשכונה, במקרה שהתחלתי לעבוד במקום הנוכחי, הוא עובד גם באותו מקום ואנחנו עולים להסעה באותה תחנה. יצא לו לספר כבר שיש לו בת מיילדת, שיילדה את אחותה. היא נכנסת, בעלי זיהה, אני שכחתי מהסיפור הזה לגמרי. ממש עולם קטן. היא אפילו לא היתה אמורה לעבוד בשבת. היא שומרת, ולא היו אנשים. כזאת מתוקה! 23:00, פתיחה 10 תודה לאל. מתחילים לחיצות, שוב, לא חשבתי שככה זה ילך, מביאים לי חמצן, עולה החום, מנסה והיא אומרת שהיא רואה את הראש אבל לא יוצאת... פתאום אחרי זמן מה, נכנסת מיילדת.נוספת, רופא, הם מדברים בינהם, אני ממש כבר לא נמצאת בעניינים מכאב, ברגיל שאני בן אדם שקט מאוד, שם גיליתי את הצד ההפוך חחח... פתאום אני קולטת שהיא באה מצד אחד, הוא מהצד השני, המיילדת שלי מולי, היא עולה על המיטה ודוחפת את הבטן שלי. גם הוא מהצד השני. אני דוחפת אותם וצועקת, עוד שניה נשברו לי הצלעות מכאב. מלא עצבים בחדר. בעלי חסר אונים בצד. הרופא נכנס יוצא ואז פתאום הוא אומר בקול "היא לא משתפת פעולה, תעזבו" מביא מספרים, "תחתכי אותה". ראיתי את המספרים, צעקתי להם שלא, בוכה... בעלי צועק עליו שיקשיבלי ולא יעשה כלום. הם מתחילים לריב. הוא צועק ואני שומעת אותו אומר "אישתך תקרע". אבל הוא לא יכול לעשות כלום. המיילדת השניה באה שוב ולוחצת לי על הבטן, החזקתי בה כשלחצתי והיא פשוט צרחה עליי אל תגעי בי. אני בהלם מכל המצב. לא מסוגלת יותר. המיילדת שלי אומרת לי, עכשיו אנחנו עושים את זה, יש כבר מצוקה עוברית. ואני כל לחיצה אומרת לה בקול שאני לוחצת ואני מפסיקה, ממש השתדלתי לשתף הכל וכן להראות שאני פה. בסוף, הצלחתי. הקטנטונת יצאה ב 00:43. אחרי הכל, הרופא בא לבדוק ואין לי שום קרע או חתך. כלום!!! תודה לאל. התאוששנו ויצאנו הביתה. אבל הדיכאון שנשאר, אני יושבת ופתאום עולה לי תמונה מהלידה , וזה עושה לי חרדה ממש.
לאט זה ירד, ואני אפילו קצת התבאסתי לקבל מחזור אחרי הלידה בגלל שאני כן מצפה להריון. אבל אז כל התהליך והלידה שוב עולים לנגד עיני... 😣
בחשיבה, הכנה, דברים שויתרת בפעם השניה, דברים שדווקא לקחת/הוספת פעם השניה, שינוי בתהליך וכו'
למה אני שואלת?
סיפור הלידה שלי...
המליצו לי לזרז לידה בגלל מלחי מרה גבוהים,
מאוד סבלתי מגירודים + תסמינים לא נגמרים של ההריון עצמו, ככה כששמעתי על ההמלצה ממש קפצתי על המציאה 😁
חייבת לציין, שנתנו אחוז נמוך מאוד מאוד של סיכון, אבל בשביל לא להכנס לסטטיסטיקה הבתי חולים תמיד ימליצו כן לזרז בשבוע 37.
אחרי מחשבות רבות הסכמנו, היינו צריכים פשוט לנסוע לבית חולים. תכננו את זה לאמצע 37. בדיוק יום האהבה, טו באב. יום שלישי.
הגענו, ונכנסו לאשפוז, לא חשבתי בכלל מה התהליך שהולך להיות לי. חשבתי שזה זירוז ישר בחדר לידה
שולחים אותי למחלקה, מחלקה ישנה כזאת, לוקחים דם משאירים וריד פתוח, הכל מרגיש טכני כזה, אני כולי בשוק מתחילה להיות עם דמעות בעיניים, כואב לי. מסיכה מעצבנת על הפנים. שולחים לחדר, מסבירים לי שהולכים לעשות קטטר בלוני ועושים את זה רק בלילה. ומשעה מסוימת הבעלים הולכים מהמחלקה. ב22:00 בלילה בערך קוראים לי, מגיע רופא כי אין נשים במשמרת, הוא ואחות, מוציאים את בעלי כי זה הליך סטרילי לטענתם. הכל מהר כזה, שוב טכני, כואב ברמות, אפילו שהרופא סיים ויצא הוא לא בדק שלא רואים אותי שאני עוד שוכבת במיטה. ומאז, כאבי תופת, התכווציות כל הלילה, מסתובבת עם בעלי מחוץ למחלקה... חושבת שזה צירים, עושים מוניטור וכל פעם אומרים שאין לי כלום. לוקחת אקמול, לא עוזר. 4 בבוקר, הולכת לשירותים והבלון נופל. רואים בבדיקה שיש פתיחה של 3. איזה הקלהההה, מחכים לחדר לידה כי יש עומס. מחכה, שעה, שעתיים, עמוס שם. יש דברים דחופים יותר ממני. בסוף, 9 בבוקר רופאה מגיעה עושה לי שוב בדיקה, מבטיחה שזו בדיקה אחרונה ושלא יעשו לי שוב בחדר לידה בהגעה. מורידה לי דם בבדיקה. אבל לפחות אני יוצאת משם לחדר לידה. עצבים במיון שוב, מנסים להכריח לעשות שוב בדיקה, אני פשוט כולי כואבת, בסוף מוותרים. 11:00, נכנסת לחדר לידה. הכל מרשים, חדש ונקי. מתחילים פיטוצין, בלי אפידורל. (בדיעבד, אמרו לי וקראתי שלא עושים דבר כזה בלי אפידורל כי זה מאוד כואב). מיילדות קרות, הכל עמוס שם אז פעם ב... נכנסים לחדר. לא יכולה לזוז מהמיטה, אין התקדמות של כלום בפתיחה. כ ל ו ם. סבל מטורף!!! בעלי לא יכול לגעת בי, קשה מאוד... מגיעים לקראת הערב, הכל אותו דבר אין התקדמות בכלל. מציעים לי שמתי שמגיע הזמן שבדרך כלל מפסיקים נוסיף שעתיים או שנעצור, אעלה למחלקה ונמשיך בבוקר. שמעתי את זה, הייתי כל כך מעוצבנת מכל היחס, הכאב, הרגשתי שזה לא זה והיא לא רוצה לצאת הקטנטונת. אמרנו שנחשוב על זה. בעלי אמר לי, מה שתרצי אני תומך בך. החלטתי ללכת הביתה ולהפסיק עם העינויים האלה. ניסו מאוד להשאיר אותנו שם, במשמרת ההיא לפחות היו יותר נחמדים אליי. אפילו הבטיחה לי שתשאיר אותי בחדר לידה ולא במחלקה ההיא. בכל זאת לא יכולתי יותר לא הרגיש נכון, אמרתי שכשארגיש שינוי ישר אחזור לבית חולים אבל לא עושה יותר זירוז, שום דבר מלאכותי. השתחררנו הביתה ב00:30... ( והיא רשמה לי במכתב שחרור שסירבתי להתאשפז ואמרתי שהכל מלמעלה בקשר לעובר , כי אנחנו דתיים). מיותר לציין כמה כאב, אכזבה, עצב ודיכאון היה לי, פחדתי שפגעתי בעובר, כבר לא ראיתי את הלידה מגיעה. ממש בכי. היו התכווציות אבל רחוקות ולא חזקות מידי.
יום שישי הגיע, מרגישה מתוך שינה כאבים, צירים אבל לאט לאט אני שמה לב שזה יותר קרוב ואין זמן להתאושש, מעירה את בעלי ומפחדת להגיד אפילו שזה מרגיש צירים. מתקשרת למוקד, אומרת לי שאני בלידה, בלב אמרתי לעצמי, זה סתם כאבים שנשארו... אמבולנס, מחליטה הפעם לנסוע לבית חולים אחר שהתלבטנו לגביו גם בגלל המיקום. מגיעים, אומרת למיילדת שקיבלה אותי את כל הסיפור שלפני ושאני צריכה שהיא תהיה עדינה איתי, בבדיקות והכל. היא היתה כזאת רגועה וחמודה!!! לא הרגשתי אפילו את הבדיקת פתיחה, פתיחה 3, מחיקה 100. את נכנסת לחדר לידה, את יכולה לעשות סיבוב לפני. אז עשינו, נכנסו לחדר לידה, 11:00, לא ענק כמו בבית חולים ההוא, ביתי יותר ונעים. החלטתי לקחת אפידורל (פשוט התכווצתי על הרצפה ונפשית כבר לא יכולתי). זהו, יותר טוב. זה היה יום שישי, והתפללתי כל ההריון שזה לא יקרה בשבת, התאריך המיועד היה בשישי דרך אגב.
אז הפעם כן התקדמות, כל פעם עושים בדיקה והיא לא כואבת, עם שמן בעדינות. הפתיחה מתקדמת. עושה פקיעת מים. אבל זה שעות על גבי שעות... בעלי בנתיים עושה קידוש מאחורי הוילון וכל מה שצריך, אנשים נחמדים הביאו לנו הכל לשבת! יש שם הרבה דתיים. וההורים שלי גם הביאו לפני שבת. היינו עם מלא שקיות בחדר לידה 😅 משמרות מתחלפות ואיתן המיילדות, מגיעה מישהי למשמרת לילה. לאבא שלי יש חבר כבר שנים מהבית כנסת והשכונה, במקרה שהתחלתי לעבוד במקום הנוכחי, הוא עובד גם באותו מקום ואנחנו עולים להסעה באותה תחנה. יצא לו לספר כבר שיש לו בת מיילדת, שיילדה את אחותה. היא נכנסת, בעלי זיהה, אני שכחתי מהסיפור הזה לגמרי. ממש עולם קטן. היא אפילו לא היתה אמורה לעבוד בשבת. היא שומרת, ולא היו אנשים. כזאת מתוקה! 23:00, פתיחה 10 תודה לאל. מתחילים לחיצות, שוב, לא חשבתי שככה זה ילך, מביאים לי חמצן, עולה החום, מנסה והיא אומרת שהיא רואה את הראש אבל לא יוצאת... פתאום אחרי זמן מה, נכנסת מיילדת.נוספת, רופא, הם מדברים בינהם, אני ממש כבר לא נמצאת בעניינים מכאב, ברגיל שאני בן אדם שקט מאוד, שם גיליתי את הצד ההפוך חחח... פתאום אני קולטת שהיא באה מצד אחד, הוא מהצד השני, המיילדת שלי מולי, היא עולה על המיטה ודוחפת את הבטן שלי. גם הוא מהצד השני. אני דוחפת אותם וצועקת, עוד שניה נשברו לי הצלעות מכאב. מלא עצבים בחדר. בעלי חסר אונים בצד. הרופא נכנס יוצא ואז פתאום הוא אומר בקול "היא לא משתפת פעולה, תעזבו" מביא מספרים, "תחתכי אותה". ראיתי את המספרים, צעקתי להם שלא, בוכה... בעלי צועק עליו שיקשיבלי ולא יעשה כלום. הם מתחילים לריב. הוא צועק ואני שומעת אותו אומר "אישתך תקרע". אבל הוא לא יכול לעשות כלום. המיילדת השניה באה שוב ולוחצת לי על הבטן, החזקתי בה כשלחצתי והיא פשוט צרחה עליי אל תגעי בי. אני בהלם מכל המצב. לא מסוגלת יותר. המיילדת שלי אומרת לי, עכשיו אנחנו עושים את זה, יש כבר מצוקה עוברית. ואני כל לחיצה אומרת לה בקול שאני לוחצת ואני מפסיקה, ממש השתדלתי לשתף הכל וכן להראות שאני פה. בסוף, הצלחתי. הקטנטונת יצאה ב 00:43. אחרי הכל, הרופא בא לבדוק ואין לי שום קרע או חתך. כלום!!! תודה לאל. התאוששנו ויצאנו הביתה. אבל הדיכאון שנשאר, אני יושבת ופתאום עולה לי תמונה מהלידה , וזה עושה לי חרדה ממש.
לאט זה ירד, ואני אפילו קצת התבאסתי לקבל מחזור אחרי הלידה בגלל שאני כן מצפה להריון. אבל אז כל התהליך והלידה שוב עולים לנגד עיני... 😣
