המעבר שלנו ממצב שבו אנו רואים רק/בעיקר את הטוב בבן/בת הזוג למצב שבו גם הדברים הפחות טובים פתאום נראים לנו ואנחנו אפילו מעצימים אותם...
זה מעבר שאפשר לקרוא לו כמעט מובנה בנישואין...
מעבר ממצב של "אהבה רומנטית", שבה הכל פחות או יותר בא בקלות ובלי הרבה מאמץ,
למצב שרק בעזרה עבודה על הדברים ו*מודעות* אנו יכולים להצליח להגיע לאהבה מודעת.
זה לא קל, כיוון שאנחנו, בני האדם, מחווטים לראות את מה שחסר, את מה שלא טוב, נוטים לייחס לשני שטעה תכונות שליליות או לחשוב שמשהו באישיות שלו לא טוב, להעצים את הרע, להקטין את הטוב,
אבל זה לגמרי בידיים שלנו גם לשנות את זה.
אחרי שנבין שככה אנחנו "מחווטים" בתור בני אדם,
אבל שהקב"ה נתן לנו יכולת מופלאה גם להשתנות, להשתפר, לגדול, לצמוח - אז יש לנו יכולת להפוך את השריר הזה של העין הטובה להרגל שלנו.
אולי בהתחלה זה יראה קשה, מאולץ, מלאכותי, אבל לאט לאט, בדומה ממש לשריר בגוף, ככל שנרגיל את עצמנו להסתכל דווקא על הטוב, החיובי - היכולת הזו תגדל בנו פנימה ממש.
אפשר לתרגל את היכולת הזו דרך כל מיני דברים,
למשל, להכין מחברת מיוחדת שנמצאת אצלך מתחת לכרית וכל יום לכתוב בה לפחות שני דברים טובים שבעלך עשה יום - מעשים טובים, תכונות טובות, מקום שראית שהוא התאמץ וכן הלאה - לא רק בפן הזוגי אלא בכלל באדם שהוא.
מה טוב בו? איזה אבא הוא? איזה בן הוא?
מה את אוהבת בו?
מה את מעריכה בו?
מה את מקבלת ממנו/קיבלת ממנו במהלך השנים?
על מה את יכולה להוקיר לו תודה?
במה את מרגישה שהוא חזק וטוב?
מציעה ממש לעשות לך רשימה ולהוסיף אליה כל יום מה שעולה לך.
להתרגל להעצים דווקא את הטוב ואת הרע לשים בפרופורציות.
להבין שכולנו בני אדם - כולנו טועים ואנושיים ובאמת במאת אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אין!
לא משה רבינו ע"ה הענקי
ולא דוד המלך ע"ה
ולא אף אדם גדול ככל שיהיה!
הקב"ה בעצם מלמד אותנו שרק הוא לבדו מושלם וכולנו בני האנוש בהשתלמות.
ואין אפילו אדם אחד שהיה ושיש ושיהיה שלא טועה אף פעם ושאין בו איזה חסרון כלשהו אף פעם.
גם על מרדכי היהודי נאמר "ורצוי *לרוב* אחיו - לרוב ולא לכל. אי אפשר כל. אי אפשר להיות מושלם. כי אנחנו לא הקב"ה אלא רק בשר ודם.
גם בעלך היקר.
יש בו טוב, הרבה הרבה טוב. ויש בו גם חסרונות.
גם בי, בך, בכולנו - יש יתרונות ויש חסרונות,
והחוכמה שלנו היא לאט לאט לעבוד על עצמנו ולראות איך דווקא את הטוב מגדילים,
איך כמו שאנחנו על עצמנו יותר סלחניים ואם למשל עשינו טעות נאמר לעצמנו "לא נורא, אנחנו רק בני אדם, או רק הייתי עייפה/חולה/חלשה/טרודה/לחוצה/כאובה וכן הלאה -
כך גם אתייחס לבעלי,
שגם אם הוא טעה אז זה בטח בגלל שהוא חולה/עייף/לחוץ/טרוד/לא ידע/אחר - ז"א לייחס ***לסביבה הלא מושלמת שגרמה להתנהגות הזו אצלו את החסרון* ולא לייחס לאישיות שלו את החיסרון
לא להגיד "זה בגלל שבעלי דפוק/עצלן/משהו רע אחר"
אלא להגיד "זה בגלל שהוא היה היום ממש ממש לחוץ" וכן הלאה.
בדיוק כמו שאם פישלתי אני לא אגיד על עצמי "זה בגלל שאני דפוקה, אלא בגלל שהיום היה לי ממש קשה כי...."
ואם עשיתי משהו טוב אני ממש אתגאה בעצמי ואגיד "וואו איך למרות שהייתי עייפה העמדתי שבת - ז"א את הטוב שאנחנו עושים אנחנו מגדילים ואת הרע מקטינים -
אז אותו דבר בדיוק בדיוק לעשות גם עם וכלפי בן הזוג!
אם הוא שטף כלים - אז הוא שטף כלים! למרות כל מה שהיה לו על הראש.
אם הוא מתן לי לישון עוד שעתיים בבוקר והיה עם הילדים - אז הוא השקיע כדי שיהיה לי טוב!
אם הוא עובד ומפרנס - אז הוא עובד ונותן לכל הילדים ולי יכולת התקיימות!
אם הוא הבליג ולא ענה והכיל אותי כשאני עצבנית או טועה - אז הוא השתדל מאוד לעבוד על המידות!
וכן הלאה - לא לקחת כמובן מאליו את כל הטוב.
המובן מאליו הוא הנשק מספר 1 של הנישואין.
בהצלחה רבה יקרה 
ואם תרצי עוד הרחבה על הנושא הזה ועוד נושאים בזוגיות - את יכולה בשמחה לשלוח לי במסר את המייל שלך ואשלח לך ספרון קצר שכתבתי על זוגיות (בחינם) 
