דלת נטרקת בעוצמה מהרוח המשתוללת. מטריה נסגרת בתנופה.
היא מביטה מבעד לבועה שעוטפת אותה היטב, ומתרחקת. עיניה עולות מאליהן ללמעלה, ויש בהן, מן מבע של געגוע, של כמיהה. איש לא יבין את אותה הרגשה. איש לא יצליח לשער מדוע.
היא יוצאת בסערה מן אותו מקום אפל, החוצה. עוברי הדרך תמהים, מסתכלים על הדמות המשונה, שיוצאת בחולצה דקיקה וברגליים יחפות לעבר הרחוב הקפוא, הרטוב. מבטי תימהון עם דוק של רחמים. מתכרבלים במעיל, מכסים את הראש, ומתעלמים.
היא מגיעה לשם, סוף סוף. כמה חיכתה בסבלנות כל החודשים הללו.
עומדת היא על מקומה, רועדת מהקור הסובב אותה, נוקשת שיניים בחוסר שליטה, אך עיניה, זוהרות. טיפות גדולות מטפטפות להן מהשמיים, מלטפות את הראש והלחיים, כמו מכריזות על בואה. הרוח, במחול חורפי ומשוגע מקבלת את פניה בעליזות שכזו, דוחפת אותה בעדינות, בעליצות, קדימה.
הטיפות מפנות את מקומן בשביל המטר הנעים שניתך ארצה. והיא? בחולצה דקה ספוגת מים, בגוף רועד ללא הפסקה, ברגליים יחפות, מכווצות, ובשפתיים סגולות, נושמת לקרבה את שחיכתה וציפתה זמן רב כל כך.
המטר מתחזק לגשם מבורך, והיא, מדלגת, בביטחון. רגליה כה חיכו למגע העשבים הרטובים, מלחכים את הדשא הרענן והירוק, מדגדגים אותה בחיבה, גם הם חיכו להרחיב ולשמח את ליבה.
בקצב מסחרר, רוקדת באושר תחת הגשם, עם כל נפלאות הבריאה, שרה ללא מילים את שירת העשבים ולא מפסיקה להריח את ריח האדמה הרטובה, את ריח הגשם העז, את ריח הפריחה והצמיחה.
קפואה ורועדת מקור כפי שלא הייתה מעולם, נשכבת בעייפות מספקת של שמחה בין העצים הרווים, שמחבקים את כולה, מסכימים לנדב מענפיהם ולו רק שתסכים להתחמם קמעה, הרוח החזקה מאיטה ונחלשת, מלטפת ברוך ובאהבה את אפה האדום ושפתיה שלא מסוגלות לנוע מרוב שקפאו, מפזרת את שערה הנוטף ומנסה לייבש אותה.
היא עוצמת את העיניים, מתענגת. טיפה מיוחדת ששמורה לעת הזו, תלויה לה על הריסים, לא מוכנה לעזוב.
אור זך מאיר את פניה, מחליף את המבט הנוגה שהיה פרוס שם תקופה כל כך ארוכה.
והיא ידעה, וידעו כל הדוממים, שאילו הייתה רק מסוגלת, שפתיה הכחולות היו מחייכות את החיוך הכי גדול שיש.
אך גם ללא זאת, מי שיעיף, אף מבט קצר, לתוך עיניה, יגלה שם,
בן אדם, מאושר.
באמת.
