זקוקה לפרוק...ליאניי
היי בנות,
התלבטתי המון אם לכתוב לכן או לא...
לבסוף החלטתי שקשה לי מדי ואני פשוט זקוקה לפרוק.
מי מכן שמכירה את הסיפור שלי, האי וודאות פשוט מוציאה אותי מדעתי.
חודשיים! חודשיים שאני מחזיקה בהיריון מבלי יכולת לדעת איך יסתיים.. מבלי יכולת לספר לקרובים שלי שאני אשכרה בהיריון... הבטן כבר ממזמן יצאה ואני מסתירה אותה עם בגדים קצת רחבים.
אני מותשת, אוחזת בתפילות ואמונה אבל כל דבר קטן שובר אותי.
אתמול חברה שיתפה אותי בהיריון שלה (היא בהפרש של שלושה שבועות ממני) ואני אפילו לא יכולה לספר לה שגם אני בהיריון כי אני לא יןדעת אם הוא ישאר!
כן, שיתפתי את האימהות וחברה הכי טובה במה שעובר עליי- אבל איך אומרים? ״זר לא יבין זאת״ אף אחד לא מבין את הכאב שלי באמת.
אני מרוסקת נפשית, אין לי כוחות יותר.
נכון- השבןע זה שבוע מאוד גורלי מחר ומחרתיים יש לי בדיקות מאוד קריטיות שלפחות יתנו לי כיון האם ההיריון ממשיך ואז אצטרך לחכות עוד שבועיים לאקו לב עוברי+ סקירת מערכות מאוחרות או שההיריון יסתיים השבוע...
אני רוצה להאמין בטוב, יודעת שהשם שומע את הכאב שלי, הצער שלי, הבכי שלי... אוי כמה דמעות יורדות לי בתקופה הזאת.
אני לא מנסה להתמסכן לרגע- אבל ככ קשה לשים מסיכה ולהראות לכל העולם שהכל בסדר שבפנים אני שבורה.
שכל חברה נוספת מספרת על היריון ומדברת על ילדים- ואני צריכה להיות חזקה ולשמוח בשמחתן.
כל כך כואב לי, הנשמה שלי זועקת ואני פשוט מרגישה שאף אחד לא שומע... שום דבר לא מקל על הכאב שלי.
ואם זה לא מספיק- אני נמצאת בתקןפה שכל הקרובים שלי חווים משברים בחיים ואני תומכת בהם.
כןכן, אני זו שתומכת בהם על אף הקושי הגדול שלי (שאם תשאלו אותי? הוא הרבה יותר קשה ממה שהאחרים שלי חווים כרגע)
ואני צריכה להיות חזקה בשבילם, להקשיב להם, לרומם אותם, לתמוך בהם כי מה לעשות זאת אני ושזקוקים לי אני שם.. אבל מה איתי??? מי מרים אותי??

מצטערת על החפירה, הרגשתי שהגיעו מים עד נפש והייתי חייבת לרשום לכן.
תאמינו או לא- אבל אתן הכי עוזרות לי יותר מהסובבים הקרובים שלי.
ליאניי יקרה ואהובהמקווה לטוב מאוד

אני מתלבטת מה לכתוב לך...

 

את עוברת נסיונות שאני באופן אישי מרגישה שהם גדולים ועצומים הרבה יותר מהרגיל. 

 

חושבת שיש לך כוחות נפש בלתי רגילים, התחושה הזה שאת מתנדנדת בין תקוה וייאוש שיש בתוכך יצור חי שאינך יודעת מה יהיה איתו, נראית לי כל כך לא פשוטה. 

 

כמובן שאיננו יודעים את חשבונות ה', למה ומדוע. אבל אין לי ספק שבמצב הזה שאת נמצאת את קרובה במיוחד לה'. 

וכשתעבור בעזרת ה' התקופה הקשה הזאת, תמצאי את עצמך גדולה וחזקה משהיית. 

 

תדעי שה' איתך בכל רגע בקושי הזה. שהוא שומע אותך כשאת בוכה ומבולבלת, שהוא לא מתעייף מלשמוע אותך שוב ושוב. ובסופו שלי יום הוא שמחזיק אותך, הוא קבע לך את המסלול המיוחד הזה בגלל אהבתו אותך. 

 

כשאני כותבת לך את הדברים האילו, אני גם מזכירה אותם גם לעצמי. 

 

ועוד שאלה, האם ההסתרה של המצב גורמת לך למתח גדול יותר, למה בעצם את לא רוצה לספר לאחרים?

 

רוצה גם להזכיר לך לשמח את עצמך אפילו בדברים קטנים מקווה שאת מסוגלת. 

 

וכמובן מתפללת בשבילך שהימים האילו של חוסר הוודעות יסתיימו רק בבשורות טובות 💓💓💓

לא יכולה לשתף אנשים נוספיםליאניי
היי יקירה,
אני יודעת שמחיר ההסתרה לוקח המון אבל אני לא יכולה לספר.
אם ההיריון יגמר- אז אחכ אצטרך לספר שאני עוברת לידה שקטה?? לא מסוגלת להתמודד עם זה.
החלטנו שאם השבוע יעבור בשלום- אשתף את האחים שלי והאבות שלנו.
מעבר לכך- לא מרגישה שזה נכון לשתף בעבודה (למעט המנהלת שלי), חברות נוספות- אני לא רוצה שירחמו עליי ויסתכלו עליי בעין אחרת.. לא רואה במה זה תורם.
הכובד היחידי זה האחים שלי שהם באמת קרןבים אליי והם לא יןדעים עדיין כלום אבל השבוע אם וכאשר אוכל לספר רק להם...
אבל עדיין- את יןדעת מזה לצאת מכל בדיקה ולעדכן את האמא הזאת האמא הזאת ואת החברנ ואת הרופא שלי זה מתיש לא פחות.. יותר מדי אנשים לעדכן על כל פעולה.
ומה גם- שאף אחד מאלה שלא יודעים לא באמת יוכל לתמוך ולעזור הם לא עוברים מה שאני עוברת.

את רושמת שיש לי כןחות נפש בלתי רגילים - אני פשוט לא מרגישה את זה..
מרגישה ככ חלשה איך אני נשברת ככה? למה אני לא מסוגלת לשחרר ופשוט לזרום ולעבור עוד יום?
למה יש לי כל הזמן דמעות חנוקות.
הרי שאם אני ככ מאמינה ואמורה לבטוח בה׳ שהכל לטובה אז למה אני דואגת ומפחדת? למה אני בוכה כל הזמן?
זה משגע אותי!
התקופה של הייאוש והתקווה במשך תקופה ככ ארוכה פשוט ממוטט.
מתחננת לה׳ שיתן לי כוחות להתמודד.

אני מסתכלת על בנות כמוך ואומרת לעצמי מאיפה יש לה את כל הכוחות? את הגדולה מבחינתי ומעוררת השראה.
איך לא מתייאשים ונמצאים עם כזאת אמונה? זאת גדולה מבחינתי..
הלוואי והייתי מסוגלת לאמץ את הגישה הזאת באמת בלב שלם, אני פשוט מתקשה.
וואהו ליאנייאנונימי (2)
אני קוראת ובוכה איתך😭... ממש מרגישה מתוך המילים שלך את הפירוק מוטשות הדמעות. האי וודאות שלוקחת כח מכל נשימה ואת החוסר יכולת בשיתוף ולעשות משהו ... השאלות וחוסר הבנה של הסביבה לוקחת כח נוסף.. את אהובה לפניו שפכי לפניו את כאבך ולכל מי שיש בכוחך לפתוח לפניו .. מתפללת יחד איתך לכח ועוד כח לכל אשר יבוא.. תביאי לכאן את ליבך בכל זמן שנצרך אנחנו כאן להחזיק ביחד. חיבוק גדול💖💖💖💝
וואו יקרה באמת לא פשוטמקווה לטוב מאוד

בגדול אני דווקא בעד שיתוף. חושבת שלשתף זה כן עוזר. ומה בעצם איכפת לך שידעו שאת עוברת כזה הריון?

או חלילה לידה שקטה. 

כמובן, אם זה לא נוח לך, אז לא. 

 

אבל מציעה לך לשקול שוב, מציאותית את עוברת עכשיו משהו קשה במיוחד. 

ייתכן, שהיית מעדיפה שלא לעבור את זה. 

אבל עכשיו כשאת כן, למה שלא תהני משיתוף ותמיכה של אחים וחברים?

 

בסוף בסוף זה עניין של אופי, אבל אני באמת ממליצה לך על השיתוף. ולא משנה מה יהיה העתיד. 

 

זה נכון, שמחיר השיתוף הוא הרבה פעמים לעדכן אחרים כשכבר אין חשק וכוח, לרוב אפשר עדיין גם להסביר שקשה לעדכן כל שניה. 

אבל אם את שואלת אותי מאיפה לי יש כוחות? אני עונה לך, ראשית, שעוברת משהו קטן ממך, ושנית מאוד מאוד משתפת. 

לשתף פרושו של דבר לקבל כוח מאחרים. 

 

ככה זה אצלי על כל פנים. 

וממשיכה להתפלל עליך

הייליאניי
בדיוק כתבתי בתגובה מטה לשירן-
שאני לא מרגישה בנוח לשתף כנל בעלי, התקופה של השנתיים האחרונות סגרה אותי, נאטמתי כלפי חוץ.
אני מסוגלת להכיל אנשים לא מסוגלת שיכילו אותי קשה לי.
קשה לי לדבר עם אנשים שלא מבינים כלום ממה שאני עוברת ולכן כרגע השיתוף הוא רק סביב המשפחה הגרעינית
וגם האחים עדיין מחוץ לתמונה בתקווה שכן אשתף
אותך בסוף השבוע.
מקווה שאני לא מציקה לכן שמצאתי מקור לשיתוף התחושות והכאב שלי.
אתן ממש עוזרות לי ואני לוקחת המון חיזוקים ועצות מכן.
אני לא מכירה את הסיפור אבל אייעץ לך סגולה נפלאה,רויטל.

שמעתי מבעלי שהרב שלו אמר לו, לעשות כל מוצאי שבת סעודה רביעית

ודווקא עם לחם, אחר כן לברך ברכת המזון עם הסידור, וזה סגולה גדולה

שהאישה גם לא תפיל חס ושלום, וגם תלד בקלות בעזרת השם, אני אישית

הצעתי לכמה נשים שהיו להם המון בעיות בהריון, ושניים כבר גם נהיו בהריון

וגם ילדו בקלות, בהצלחה רבה רבה אמן.

תודה רבה רויטלליאניי
אני אחשוב על זה ואנסה לאמץ את זה.
לנסות זה בהחלט לא מזיק
ליאנוש מותקshiran30005
חייבת להגיד לך שאת חזקה! את עומדת בניסיון בצורה יוצאת דופן ועוד תומכת ומביאה כתף לאנשים הסובבים אותך. שתדעי שיש לנו הנשים כוחות נסתרים שאנחנו לא יודעים שקיימים בכלל, אבל יש לנו, וזה מבורך!
שאני עוברת משהו קשה (ולא חסר כן?) לוקחת ספר תהילים/ ספר תחינות יושבת במרפסת ומתחילה להתפלל וממש מוזילה דמעות, אני יודעת שבתקופה האחרונה את בוכה המון בגלל מה שאת עוברת, אבל כאן זה בכי של תפילה, התפרקות לה' , מעין "השלך על ה' " תרגישי שממש את זורקת את כל הכאבים והנסיונות לבורא עולם תוך כדי תפילה ובכי. תרגישי אח"כ יותר טוב, הקלה פנימית.
את ממש מהממת! כל הכבוד על זה שבמקום לקבל תמיכה את מוצאת עצמיך נותנת תמיכה- זה מדהים בעניי ורק מוכיח לך כמה כח טמון בך!
בעניין זה שלספר לאחרים, אני עברתי 7- 8 הפלות מוקדמות ולידה שקטה 1, בעלי בכיוון של לא לספר לאנשים שעברנו הפלה כי זה גורם לו אי נוחות וכו' ודווקא אני חושבת שאם אני ישתף יהיה לי יותר תמיכה אפילו מהמשפחה הקרובה- אחים/ אחיות. וזה מש שחסר לי. התמיכה מהמשפחה הקרובה ( ההורים יודעים אבל לי זה לא מספיק) ומכאן מגיע הקושי שלי, החוסר הבנה והתמיכה.
תעשי מה שהלב שלך אומר לך כי זה הדבר היחיד שיכול להרגיע אותך בלי לספר סיפורים אחכ לאנשים. שולחת לך חיבוק!! ❤
היי שירניליאניי
קודם כל אני קוראת פה את המקרים שלכן ואני נדהמת כמה כוח יש לכן.. אתן נשים אדירות באמת.
אני מבינה שכל אחת מקבלת את הניסיון שלה ככ שונה מאחת לאחת ועם זאת הכאב הוא עצום.
גם בעלי לא בגישה של לשתף בכלל, ולמען האמת גם אני נסגרתי עם הסיפור שלי.
השנתיים האחרונות מאוד שינו אותי לטוב ולרע, נסגרתי מאוד אני הרבה פחות פתוחה ומשתפת כי באמת קשה לי, אני מתביישת, אני מתקשה לדבר ובפרט כי האנשים שסביבי לא מבינים כלום ממה שאני עוברת זה מרגיש לי לדבר לריק ולא ממקום רע, זאת לא התמיכה שאני מחפשת. לכן מעדיפה פשוט לתמוך בהם.
גם אצלי רק ההורים יודעים, בקרוב אשתף גם את האחים שלי כי הם באמת מאוד קרובים אליי אם כי אני יודעת שזה יכביד עליי קצת אבל מעדיפה לשתף אותם שיהיו חלק מהחויה הנוראית שלי.
מעבר לזה- לא רואה מקום עוד לדבר עם אנשים.
הייתה תקופה ארוכה שדווקא הייתי מדברת המון עם הרופא שלי עד ההיריון הוא מלווה אותי תקופה מאוד ארוכה בכל הטיפולים,בכל האכזבות, בכל ivf שנכשל, משום מה תמיד הוא יודע להגיד את המילים הנכונות,
באיזשהו מקום הפכתי אותו לפסיכולוג שלי חח אבל אני נמנעת כעת מלהציק לו כי בכל זאת הוא עמוס וזה נראלי לא במקום מלבד העדכונים של הבדיקות.
ואז גיליתי את הפורום המדהים הזה שככ עוזר לי לפרוק, לשתף ואני מקבלת מכן כוחות עצומים לא תאמיני בכלל כמה.
אני בהחלט מאמצת את הגישה לקרוא תהילים, לדבר לבורא עולם- אני עושה את זה , אני עושה זה בכל הדלקת נרות, בכל ברכת המזון בשישי אני יודעת שהוא שומע אותי.
אני מודה שאני במערכת יחסית מורכבת עם בורא עולם, לפעמים אני כועסת על עצמי למה אני לא מסוגלת לשחרר ולקבל את המציאות שלי שהכל מידי שמיים אבל זה לא בשליטתי.
כל הנותר להתפלל שהשם יתן לנו כוחות להתמודד עם הכאב ונשמע בשורות טובות.
סליחה על החפירה
אני ממש מבינה את התחושות האלהshiran30005
זה ממש בול מה שבעלי אומר, שהוא לא רוצה להתמסכן ליד אחרים, דבר שההפך ממני. אם אני מספרת לחברה הוא אומר "אבל למה סיפרת מה את צריכה שירחמו עלייך" ואני עונה לו בשבילי זה לא רחמים זה רק שיבינו מה אנחנו עוברים ויספיקו לשאול ולתעניין כל פעם אם יש משהו חדש , אבל כל אחד והגישה שלו שאיתה הוא בוחר להתמודד, וזה בסדר גמור! מבינה לגמרי את התחושות.אם בכל מקרה תרצי את הטלפון שלי שנהיה בקשר במידה ותצטרכי באהבה רבה!
תודה רבה רבה!ליאניי
האמת שהצלחתן מאוד להשפיע עליי בתגובות, אני מנסה לרומם את עצמי.
אחכה ליום רביעי לבדיקה חשובה ככ שתתן קצת תמונת מצב ומה מצבנו...
החלטתי כרגע לנגב את הדמעות ולהתרומם.
מקווה לטוב.
את מקסימה תודה רבה על התמיכה ככ לא מובן מאליו עבורי.
בכייף אהובה! רק דבר אחרוןshiran30005
אל תשמרי בבטן שום דבר!! זה יכול רק להזיק לך
אני אחרי הלידה השקטה שלי - הריון ראשון הייתי בסוג של הכחשה אבל אחרי הלידה של הילד השני ( קיסרי) הייתי בסוג של דיכאון כזה לא ברור ממה. שמרתי בבטן ולא קבלתי טיפול תומך וקיבלתי בהמשך מעי רגיש - כאבי בטן איומים וכל מה שנלווה לזה שעד היום סובלת מזה ממש ברמה קשה , אחכ כריתת כיס מרה ועוד, הכל בא לי כי החזקתי בפנים, אגב, עד היום אני כזאת ולכן אני עדיין סובלת. לכן כדי שלא תקבלי חלילה איזה משהו אחר חשוב לשתף אפילו אותנו פה (או אותי בפרטי ואני יותר מאשמח)
את מקסימה !!ליאניי
תודה רבה רבה
אני לא שומרת בבטן אל דאגה, חשפתי את כל הליבי כאן בפורום וכן שיתפתי את הקרובים שלי
פשוט תקופה קשה שתעבור בע״ה במהרה
תודה על התמיכה את באמת מדהימה.
שולחת לך חיבוק..מאמינה ומתאמנת

תודה רבה יקירהליאנייאחרונה
הלוואי ואזכה בקרוב לבשר לכן דברים משמחים.
וכן, אני מגלה בעצמי כל פעם כוחות חדשים רגע אני למטה ורגע אני למעלה ובוחרת לא להתייאש.
זאת המלחמה שלי, המסע שלי, הניסיון שלי.
קמתי היום באנרגיות יותר טובות מאתמול ובע״ה מתפללת לטוב.
תודה על הכל.
מחשבות קשותאנונימי (פותח)

ילדתי את הבן המת שלי השבוע

אני במחשבות נוראיות

הוא היה כזה מתוק ושלם ותינוק אמיתי שהרגשתי פתאום שעשיתי טעות ואולי לא הייתי צריכה לעשות שום דבר ופשוט לחכות.

אני יודעת שמציאותית זה לא משנה כי הוא היה מת ברחם בהמשך או יותר גרוע- נולד חי סובל ומת אחרי שבועות/חודשים.

אבל משהו בזה שאני עשיתי משהו אקטיבי ובגללו התינוק שלי מת פשוט הורג אותי מבפנים

אני חושבת עליו בלי הפסקה, הוא כבר לא איזה עובר עלום, היו לו פנים מתוקות ושקטות והחזקתי אותו ואני כועסת נורא שלא יכולתי להמשיך להחזיק

פתאום אני מבינה את כל הסיפורים הקריפיים האלו על אמהות שלא הצליחו לשחרר ועשו כל מיני דברים הזויים

אני פשוט מרגישה שהיה לי ילד. ונשבר לי הלב נשבר ואני לא יכולה להסביר את זה באמת לאף אחד

זה ממש מובןoo

המחשבות

והכעס

זה אובדן

אולי אפילו כפול

על שהוא איננו

ועל שהיית צריכה לבחור בזה

תני לעצמך את הזמן להתאבל לכעוס ולחשוב

חיבוק גדולמתיכון ועד מעון

המחשבות שלך מובנות מאוד.

ממליצה ממש ללכת לעיבוד של החוויה, יכול מאוד לעזור

כמה כאב אין מיליםאנונימי (3)

לא נתפס.. זה אבל גדול מאד

ה' ירפא את השבר הגדול הזה

איזה אובדן עצוםכל היופי

צער ענק.

לבי איתך.

כן, היה לך ילד.

ואת עשית את הבחירה הנכונה בשבילו כאמא, את מה שיכולת לעשות בשבילו - גידלת אותו אצלך בבטן וכשהבנת שהוא יסבול עשית מה שאת יכולה בשביל שלא יסבול, אפילו ש*לך* זה יצר תחושה קשה מאוד.

❤️🫂

אני לא מכירה אותך אבל עם דמעות בעיניים, בטח שנשבר לך הלב.

איבדת ילד. זה נורא.

כן חושבת שכדאי לשתף מישהו גם מחוץ לפורום בעולם האמיתי.

לבכות ביחד, לקבל חיבוק. הבדידות מקשה על זה עוד יותר.

תודה על המיליםאנונימי (פותח)

אני משתפת אבל אני מרגישה שאנשים לא מצליחים להבין את זה. את זה שזה היה ילד שלי ולא רק חלום. שזה שהוא נולד מת לא משנה את החוויה שלי שאיבדתי אותו ממש. מרגישה שאנשים יותר רואים את הכאב של אובדן ההריון. והחלום שהתנפץ אבל מתייחסים לזה כמו עובר, הכי הרבה אל מערכת היחסים שהיתה בינינו כשהוא היה עובר וההיקשרות אליו והפרידה מהחלום

אבל אני אבל עליו ממש. על הגוף הקטן שנלקח ממני. על הפנים שהבטתי בהם. על זה שרציתי להחזיק אותו עוד ועוד ועוד ולא היה אפשר

על זה שהוא ממש היה. אבל בו זמנית גם לא.

ולכן האשמה. כי הוא היה כל כך תינוק ולא עובר בדקה הזאת שהחזקתי אותו, שרק אז הבנתי שהפסקתי לו את החיים באופן יזום.

וברור שזה בשביל שלא יסבול. וברור שהיה קשה יותר אם היה נולד לתוך סבל ואת אחרי שסבל. וכנראה שאז הייתי יותר מאשימה את עצמי. אבל עדיין. אני חתמתי על מסמך ששם קץ לחייו. והייתי שם כשזה קרה. ובחרתי בזה.

וזה לא נותן לי מנוח.

תודה גם לשאר המגיבות היקרות על התגובה זה עוזר לי לפרוק את זה ולשמוע הד בצד השני.

וברור שאלך גם לטיפול ועיבוד בשלב מסויים.

אני אגיד רק לגבי תגובה של אנשיםכל היופיאחרונה

להרבה אנשים קשה להיות ליד הצער.

אז הם ינסו לברוח ממנו (נגיד להעביר נושא או להתחמק ממך), או לעבור למישור שיותר קל להם להתמודד, למשל לתת עצות או לעזור פיזית, או להקטין אותו, כמו להגיד "לפחות יש לך (זוגיות, ילדים, את בריאה" וכו') או להגיד שזה לא היה תינוק אלא רק אובדן של חלום.

וזו הדרך שלהם להתמודד.

את נשארת עם הצער הגדול שלך וזה לא פשוט.

כי חלק מהאבל ומההתמודדות איתו היא להכיר בו ולהרגיש אותו, ולא שיבטלו אותו או יקטינו אותו.

ואני מבינה את רגשות האשמה, ואני לא יודעת אם מה שאני אומרת עוזר.

אבל את עשית באמת באמת את מה שהיה נכון בשבילו.

הוא עבר את המסע הזה כאן בעולם מסיבה מסוימת, הנשמה שלו הייתה טהורה והייתה כנראה צריכה רק לחלוף פה בעולם כך.

תחשבי אחרת, אם הוא היה נולד וסובל, גם היית מרגישה רגשות אשמה. נכון?

האימהות מולידה איתה בור של רגשות אשמה... וזה טבעי ומעיד בעיקר על הלב הטוב שלך והרצון שלך להיות האמא הכי טובה בשבילו.

וזה מה שעשית, למרות שקשה לך להרגיש את זה.

שולחת לך חיבוק מרחוק.

במה קורה?אנונימי (פותח)

בנות הסיפור שלי כואב ממשש...

התחתנתי לפני שלוש שנים..

ניסינו בערך חצי שנה להיכנס להריון ולי כאב ממש הלכתי לרופא היא אמרה שיש מחיצה ברחם בנרתיק משהו גדול קיצר עברתי חמש היסטרוסקופיות להסיר אותה ונכנסתי להריון ישר אחרי הפלה שבוע שש הפלה עברתי פעמיים ציטוטק ואז חיכינו שבעה חודשים להיכנס להריון נכנסתי והפלה שבוע שמונה וזה הלך יותר קשה להוציא כי נשאר שאריות והייתי צריכה לעבור גרידה..

חיכינו חודש ובה התבשרנו על הריון..

כול הבדיקות תקינות הכל טוב עוד בדיקה שראינו דופק ועוד אחת קיצר הגענו לבדיקה שבוע עשרים נכנסו לרופאה אין דופק..

בנות עברתי לידה ןגרידה ואיפילו לראות אותה לא יכולתי כי התינוקת יצאה מעוכה כולה..

אני פחות משבוע אחרי ואני שבורה ומפורקת ...

אשכרה יש לי שלושה ילדים אבל הם לא פה..

💗💗💗שימושית

אין לי מילים לנחם, אבל אני יכולה להיות איתך בכאב האינסופי

אז תדעי שאיפהשהוא בארץ יש אישה שמרגישה אותך ומתפללת עלייך לטוב מתוק ומואר וללב מנוחם.

💗💗💗💗💗💗

אוי יקרהכל היופי

איזה כואב זה 🫂🫂

בטח שאת שבורה ומפורקת.

זה כואב כל כך ❤️

תראי אם יש מישהי במציאות שאת יכולה לשתף אותה, זה טיפה מקל כשאת לא סוחבת את זה לבד בלב.

אוי איזה כאבאנונימי (3)אחרונה

אין לי מילים כמה זה כואב

שולחת לך חיבוק ותפילה שתזכי לידיים מלאות בקרוב

תני לעצמך את כל הזמן שאת צריכה כדי לכאוב

ותשתמשי בכל מה שאת יכולה לקבל כוח

זה באמת מרסק ושובר וכל כך לא הוגן

הפסקת הריון- עובר פגועאנונימית בהו"ל

הלב שלי גמור

אני בשבוע 20

לעובר שלי גילו במי שפיר טריזומיה 18

שזה או תמותה ברחם או כמה חודשים של סבל מחוץ לרחם ואז מוות

לא רואה שאלה בכלל בקשר להמשך הריון אבל כואב לי מאוד שאני צריכה לבצע את זה בעצמי (אומרת לעצמי שזה למנוע ממנו את הסבל וזה בשבילו הדבר הכי נכון)

הרופאה אמרה לי שהפרוצודרה היא גרידה בלי אופציה אחרת.

חושבת לבצע את הגרידה בשבוע 22 כדי לקבל חופשת לידה ולהשתקם נפשית מהאירוע המטלטל הזה.

מישהי כאן ביצעה גרידה בשלב כזה מאוחר?

הרופאה אמרה לי שאין סיכון גדול יותר בין 20 ל22 וזה פחות משנה (בכל מקרה זה לא יהיה לפני 20+4)

אשמח לכל תובנה שהיא אם יש כאן כאלו שעברו דבר דומה

אין לי עצה או משהו, אבל חיבוק ושה' ישלח לך נחמהשימושית

ואור מהר מהר

חיבוק❤️ קשה ממשנעמי28

חיבוק גדול, זה סבל כל כך גדולאנונימי (2)

לי לא נתנו רק גרידה אפילו בשבוע 17 ו18 (לצערי איבדתי שתי עובריות בשלב הזה )

הייתי חייבת לעבור גם תהליך כמו לידה עם ציטוטק וגם גרידה, הבנתי שככה זה ברוב המקומות בשבוע הזה

לא יודעת אם יתנו לך בפועל, בטח בשלב יותר מתקדם, קחי בחשבון שכנראה תצטרכי גם וגם (לחכות ל22 אולי יעזור לך לפחות לוותר על גרידה)

יש הפרש של שבוע ויומיים בין 20+4 ל22, הגיוני לחכות את זה, השאלה אם לא יהיה לך סיוט במיוחד שמתחילים לראות ❤️

אבל מסכימה איתך שעדיף חופשת לידה, לי לא היה כאמור והיה לי סיוט לחזור כל כך מהר במיוחד שהגוף והנפש היו מפורקים

כן זה מה שהעוסית בבית חולים אמרה ליאנונימית בהו"ל

אצלי כבר ממש רואים וכולם אומרים לי מזל טוב וכו' ממש כיף לי

נראה לי שאנחנו בורחים לשבוע

לא הבנתי שזה גם לידה וגם גרידה. מה זה הסיוט הזה. חשבתי או זה או זה.

מוזר שהרופאה בקופה אמרה לי משהו אחד והעוסית בית חולים משהו אחר. לא מבינה למי להקשיב.

תבררי בבית חולים, רופאים בקופה לא מביניםאנונימי (2)

ממש הדגישו לי כשביקשתי בשבוע 18 רק גרידה שבשבוע הזה יש מקומות בודדים שעושים וזה עלול להזיק, נשמע לי מוזר שבשבוע מתקדם יותר מדברים רק על גרידה

באמת ממש זוועה לעבור גם לידה וגם גרידה, אם בשבוע 22 זה רק לידה זה שיקול משמעותי

(ואל תקשיבי לאחיות אם הן אומרות לך ללחוץ!! אם אין עובר שצריך להציל לפחות תעשי את זה כמו שצריך רק בזמן ציר ולא ללחוץ סתם! הלחיצו אותי והלך לי הגוף סתם)

באמת תשקלי בשבוע הזה לצאת למשהו שיעשה לך טוב ולא תפגשי באנשים (תחשבי מה לא הרשיתי לעצמי בהריון ותרשי לעצמך עכשיו ), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️

מצטערת לשמוע על החוויה שלךאנונימית בהו"ל

נשמע ממש קשוח.

תודה על התגובות והעזרה

אני עברתי גרידה בשבוע 19 )גם הפסקת הריון(אנונימי (3)

זה היה לפני 10 שנים כמעט ואז נאמר לי שרוב הבתי חולים מבצעים גרידה רק עד שבוע 18.. אני עברתי בשבוע 19.. וזה היה גבולי..

אז הכי נכון לבדוק מול הבית חולים ולא לפי מה שהרופאה בקהילה אמרה.. ויש גם עניין של לקבוע תור..

בשורות טובות ושה' ימלא את חסונכם.

(אם יתאים לך אולי לדבר עם מכון פועה, תנסי לדבר ישירות עם הרב בורשטיין , אותי זה חיזק שיש דעת תורה שהדריכה אותנו.. וגם הרב האישי שלנו כמשפחה היה מעורב וחיזק)

כותבת לך גם כאןאפונה

אני חושבת שיש יתרונות ללידה על פני גקידה ולכתחילה הייתי הולכת על לידה.

גם אם תצטרכי לעבור גרידה אחר כך (אני לא הייתי צריכה ב"ה אבל זה היה בשבוע מתקדם יותר).

מה שכן הייתי בודקת - אמרו לי שרק בשע"צ יש אפשרות לוותר על ההמתה אם הלידה מתרחשת בין שבוע 22+1 ל24+0. אצלנו זה לא היה רלוונטי כי הוועדה נקבעה ל24+0, אבל בהחלט הייתי שוקלת כי ההמתה היתה השלב הגרוע ביותר בכל התהליך.

אבל המתה זה לא תהליך של חסד לעובר?אנונימי (4)

מבינה שזריקה ללב של העובר חוסכת ממנו את הסבל.

כןאפונה

האמת שההמתה נועדה למנוע מצב שהעובר יוולד חי ואז יהיו מוכרחים לטפל בו ולהמשיך להאריך את חייו (ואת הסבל..) ככל הניתן.

אבל בין השבועות האלה הסיכוי שהוא ישרוד את הלידה ויצא חי כל כך נמוכים, שבשערי צדק לוקחים את הסיכון ומאפשרים להורים לבחור לא להמית.

אני לא יודעת אם זה רעיון טוב או לא, אבל זו חווייה מפוקפקת ביותר והאפשרות לוותר עליה מאד מפתה בעיני.

סליחה שחופרת אבל יש לי עוד שאלהאנונימי (4)

לגבי הילדים שבבית

הגדול בן חמש וחכם מאוד

מה לספר לו? הוא לא יודע בכלל על ההריון אבל זה מאוד מוזר כי אני ממש גדולה והוא לא שואל, אני מרגישה שהוא יודע באיזה שהוא רובד ופשוט מבין שהוא לא אמור לדעת אז לא שואל

לא יודעת מה לספר לו בעלי חושב שממש לא לספר לו על זה ויותר להגיד משהו מרגיע שאני הולכת לרופא כדי שיעזור לי בבטן ואני חושבת שאולי זה לא מספיק בשביל החכם והרגיש שלי. וצריך מענה יותר רציני שיבין את הימים שאחרי .

אנחנו סיפרנו, אבל אצלנו ידעו על ההריון..אנונימי (3)

אני לא חושבת שכדאי לספר אם הוא לא יודע על ההריון בכלל..

לשמור באיזה מקום על התמימות שלו...

אפשר אולי להגיד שכאב לך והלכת לרופא שיבדוק ואמר שצריך להשאר להשגחה/ לנוח... משהו מהסגנון...

אני לא סיפרתי (בגיל קטן יותר)אנונימי (2)

הילד לא היה מודע ולא רציתי להרוס לו את התמימות

מה שכן חשוב להבהיר לו בדרך כלשהי שאין לך מחלה קשה חלילה, כי יש ילדים שמפחדים שאמא שלהם עומדת למות

את יכולה לספר לואפונה

שהתחיל בגוף שלך היריון, אבל בהיריון לא התפתח לתינוק, או לתינוק בריא - כמו שלא כל פרח על העץ הופך לפרי...

אז הרופאים יעזרו לך לסיים את ההיריון.

גם אצלנו לא סיפרנו על ההיריון, והעו"סית המליצה לספר באופן הזה (להרחיק, לא לדבר על תינוק).

בדיעבד אני מצטערת שסיפרתי ככה, אבל הילדים שלי היו גדולים יותר.

חייבת להוסיף שהשתתפתי בקבוצה לנשים לאחר לידה שקטה, היו שם שתי נשים שלא סיפרו לילדים שלהן בכלל ושתיהן היו במצב ממש לא טוב.

את בטוחה שזה קשור?אנונימי (2)

כלומר לא לספר מיד

אני לא מסתירה שעברתי הפלות (זה באמת עושה לא טוב)

אבל לא סיפרתי מיד, צריך המון כוח כדי לספר לילדים קרוב לתאריך, ובד"כ אין את הכוח הזה. כשהייתי צריכה לספר לחברות כי שיתפתי על הריון זה היה לי נורא ואיום ברמות בלתי נסבלות, אז לספר לילד שצריך אמא מוחזקת נשמע לי יותר גרוע

כך שמוזר לי אם זה קשור

יש כ"כ הרבה גורמיםמתיכון ועד מעון

שיכולים לגרום לאשה להרגיש גרוע אחרי לידה שקטה, אני לא יודעת אם זה בהכרח קשור

גם אני לא יודעתאפונה

רק יכולה לספר שהיינו 7 נשים בקבוצה,

ורובנו היינו בשלבים כאלה ואחרים של התאוששות.

היו 2 נשים שממ שהיו בשפל עמוק ולאורך הזמן (כמה שבועות) לא היתה שם תנועה של החלמה... לפחות מבחוץ.

שתיהן היו חרדיות ושתיהן לא סיפרו לילדים על ההיריון. אחת מהן עברה לידה שקטה בשבוע 22, וסיפרה לילדים שעברה איזה ניתוח בבטן וצריכה לנוח. השניה בשבוע 40! יצאה ללידה בלילה עם עובר חי וילדה תינוק מת. חזרה הביתה למחרת והמשיכה כרגיל לא סיפרה לילדים כלום.

שתיהן הופתעו לשמוע משאר הקבוצה שדיברו עם הילדים וסיפרו להם. הראשונה התבשלה עפ זה קצת ואחרי כחודש וחצי החליטה לשתף את הילדים, ולפחות בעיני אחר כך חל מפנה והיא התחילה להשתפר.

השניה לא סיפרה וכשנפרדנו היא עדיין היתה כבויה מאד, תפקדה על אוטומט בבית ובעבודה, והיה ברור שהיא לא בטוב בכלל.

לצערי אני מכירה נשים נוספות שהעובר שלהן מת בסוף ההיריון/בלידה, כולל מהקבוצה ההיא. זה נורא! אבל זה לא תמיד ככה ונשים כן משתקמות. לי ברור שהחוסר יכולת להתאבל בבית מפריע להתאוששות.

לי עברה שנה וחצי ולא החלמתי באמתאנונימי (2)

אבל אין קשר לזה שלא סיפרתי, כי אולי לא סיפרתי לילד אבל אני גם לא מסתירה לרגע, התאבלתי המון בבית וגם אמרתי לו אחרי זמן משהו כללי, כשהייתי מסוגלת לדבר על זה, וכל הסביבה יודעת גם.

הסתרה זה גרוע, אבל לא חייבים להסתיר מילד בן 5 שום דבר כדי לא לספר לו, בשלב כזה שלא ממש רואים (שבוע 40 זה מוגזם)

אולי אצלן הן ממש הסתירו וזה גובה כוחות, אבל ממש יש הבדל אם הילד קטן או לא. וגם, יש הבדל בין להסתיר לבין לא לשתף, או לשתף רק בזמן שאת מסוגלת ולא חובה מיד כשאין כוח

וכמובן כן להתאבל בבית, זה ברור שקריטי

(אצלי לא התאוששתי כי זו הפלה שלישית, מתוך 4 הריונות, כלומר רק אחד שרד, וגם אחרי שבוע סוף קיוויתי שיש לי איך לעצור את ההפלות וגיליתי שזה לא עובד וכמה מסירות נפש שאני אעשה לא יעזור כי יכול להיות שהעובר לא בריא, וזה די כיבה לי את התקווה שפעם יהיה טוב וכשאין תקווה אי אפשר להתאושש)

שימושית

מתפללת בשבילך לכוחות, לנחמה ולטוב מתוק ומואר

אמן!אנונימי (2)

זו הבעיה שאני צריכה טיפולים בשביל זה, ומתה מפחד להתחיל

(וגם רצוי שאעשה דיאטה שגם זה דבר שאני לא באמת מסוגלת אחרי מה שעברתי)

וגם לא יודעת מה לעשות אם יצליח יצא חיובי, כי עד עכשיו היו לי דימומים משבוע מוקדם ממש (האחרון התחיל משבוע 5!) והרופאים לא עושים עם זה כלום, מבחינתם שיגמר בהפלה ואני לא מסוגלת לעבור עוד הפלה, הגוף והנפש כבר הרוסים מזה

חיבוק ענק יקרהאפונה

את צריכה להחלים מהרבה יותר מאשר לידה שקטה...

זה באמת ניפוץ של דרך ארוכה ואובדן נוסף בשרשרת של אובדנים, יחד עם חרדה מההמשך.

זה חתיכת דבר ובהחלט דורש עיבוד רציני בשביל לשמור על הנפש שלך❤️‍🩹

הלוואי שתמצאי שליחים טובים בדרך...

האמת שהתייאשתיאנונימי (2)

ניסיתי את כל סוגי הטיפולים הידועים לי בשנה וחצי הזאת, הרמתי ידיים אחרי שכלום לא עזר

וואו יקרהאנונימי (4)

מנסה להבין, ניסית טיפולים של הפרייה? הרופאים יודעים מה הבעיה? אצל מי את מטופלת? נשמע סיפור קשוח מאוד. אני רק מנסה להבין אם את בידיים טובות מבחינה רפואית

התכוונתי לטיפולים נפשיים,לעזור לעצמיאנונימי (2)

על טיפולי פוריות כתבתי בהודעה אחרת (וכן, מדובר על הפחות שהגיעו אחרי שנות ציפייה, לא הריונות שהגיעו בקלות)

מדובר בכמה בעיות, חלק הרופאים יודעים וחלק לא ברור, בכל אופן לא יודעים מה אפשר לעשות שלא יחזור (וגם הרופאים לא ממש משתפים פעולה עם דברים כמו מנוחה מרובה שחד משמעית קריטית אצלי)

זה באמת יכול להיותאפונה

דרך ארוכה מאד.

יש לי איזו מחשבה שאולי תוכל לתת לך כיוון

אם תרצי ויתאים לך, מתי שיתאים לך, מוזמנת באישי...

תודהאנונימי (2)

מתלבטת אם אני מסוגלת להזדהות אחרי כל מה שכתבתי כאן, אני אחשוב על זה (האמת היא שאפילו בעלי התייאש ואין לו כוח להשקיע זמן, נסיעות וכסף בשביל דברים שהוא לא מאמין שיצליחו וזו עוד בעיה)

את יכולה קצת לרמוז אפילו מה הכיוון?

הייתי מנסהאפונה

התמקדות (focusing).

צריך לראותאפונה

מה יאפשר לך או אפילו לבעלך לעשות את זה.

בייחוד אם כפי שכתבת את מאמינה שהילד יודע ולא מדבר איתך על זה...

את מצטערת שסיפרת ככהאנונימי (4)

כי זה מרחיק?

אני נוטה לספר על זה שיש לי משהו בבטן והרופא יוציא אותו ואני ארגיש טוב מעניין ההקשר בין לספר לילדים להחלמה. נראה לי שאולי הנשים שאת מתארת לא סיפרו בכלל?

כי אצלי כל החברות וכל המשפחה יודעות ורק הילדים לא.

אני חושבת שלהסביר להם איך שהעוסיות אמרו זה לא כזה מרחיק אלא דווקא שם את הכול בפרצוף תוהה אם להתמודד עם כזה כאב בגיל 5 זה נכון.

אני לא יודעת איך אהיה אחרי. ואולי זה משהו רלוונטי. אם אהיה עצובה וכבויה ליד הילדים או שאצליח שלא. כי עד עכשיו בזמן בין הבשורה ללידה אנחנו ממש משדרים לילדים שמחה ואהבה (להיפך כל היום מחבקים ומנשקים ושמחים ואומרים שהם המתנות שלנו)

אני לא שלמה עם שום דבר ומחרתיים כבר מתאשפזת.

אולי באמת נספר אחרי ולא לפני.

אני הצטערתיאפונה

כי הרגשתי בדיעבד שהיה יותר טוב אם יכולנו לדבר בחופשיות על התינוק שאיננו (הילדים גם שאלו שאלות שיצאו מתוך הנחה שיש תינוק, למרות נסיון ההרחקה, ולא יכלנו לתת להן מענה כי אז היינו מסתבכים בשקר של עצמנו).

תסתכלי מה כתבתי למתיכון ועד מעון..

את כנראה תהיי כבויה ולא מאד מוחזקת בחלק מהזמנים אחרי הלידה, ובעיני הרבה יותר פשוט כשאת בוכה והילד שואל אותך למה? לענות לו: אני עצובה בגלל התינוק... ואפשר לבכות ביחש וככה לאט לאט זה מחלחל ומתאוששים טוב יותר מאשר כשלא עוברים דרך זה.

סליחה שאני רואה רק עכשיו...מתיכון ועד מעון

עברתי הפסקת הריון בשלב דומה, אצלי זה היה הלידה ולא בגרידה...

לגבי הילד, אם הוא לא ידע על ההריון לא הייתי מספרת לו בכלל...

אני סיפרתי רק לגדולים ביותר (אצלי הגדול היה בן 18) וזה היה חוויה קשה ביותר, שהייתי מעדיפה לוותר עליה אם הייתי יכולה, אז באמת לא רואה טעם אם ילד לא יודע להכניס אותו לסרטים.

אפשר להגיד שאמא קצת חולה, זה לא נראה לי משהו חריג במיוחד...

אני נעדרתי מהבית בסך הכל ליום אחד

כשעשיתי מי שפיראפונה

כבר ידעתי שבלי קשר לתוצאות הבדיקה אנחנו הולכים להפסיק את ההיריון.

אחותי באה איתי ואחר כך הסתובבנו בקניון של עי"כ ופגשנו שם חברה שלה מפעם, אשה בת 50 פלוס.

דיברנו, והיא סיפרה שבהיריון האחרון שלה היא תגננה לספר לילדים אחרי הסקירה ואז לא זוכרת כבר אם זו היתה הפלה ספונטית או הפסקה יזומה, בכל אופן היא עברה הפלה בשבוע 18. ומאחר ולא סיפרה על ההיריון גם לא סיפרה על ההפלה ופשוט המשיכה את החיים כרגיל.

מפה לשם כשהילדים בגרו והנושא עלה, התברר לה שכל הילדים ידעו, לא בהכרח שהיתה הפלה אבל לכולם היה ברור שקרה שם משהו והיה ברור להם גם שזה סוד ואסור לדבר על זה.

אחר כך כשנחשפתי קצת לקונסטלציה משפחתית זה עוד יותר התחבר לי.

תודה על התגובהאנונימי (4)

אני חושבת באמת שכרגע לא אספר אלא אגיד משהו רפואי אבל מרגיע. אבל קודם כל היום אנסה לדבר איתו לראות מה הוא חושב ורואה ויודע. ואם בהמשך אראה שהוא בחרדה או בלבול אני אספר לו איך שהוא. אני חושבת שהוא קטן מדי מכדי לשמוע על זה. בייחוד שהעניין של ההרחקה לא חושב. שיעזור לילד רגיש וחכם כמוהו.

כשהייתי ילדהאנונימי (5)

בערך בת 8 אמא שלי עברה לידה שקטה

היא נסעה בשבת ואבא שלי חזר במוצש

וסיפר לנו שהיה תינוק והוא נפטר בבטן

נתן לנו לשאול קצת שאלות

לנו זה היה מאוד טוב

תקופה קצרה אחר כך חברה של אמא שלי פגשה אותי

ושאלה אותי אם אמא שלי ילדה כבר

אם לא היו מספרים לי הייתי ממש מתבלבלת

אבל קיבלתי את זה מאוד בהבנה

שלפעמים קורה שהתינוק נפטר בבטן

היו לי גם אחים גדולים יותר ואחות קטנה יותר

אני לא יודעת איך הם קיבלו את זה

יש לי זיכרון דומה עם חוויה שונהמתיכון ועד מעון

אמא שלי עברה לידה שקטה בחודש שמיני, הייתי בת 5 וחיכיתי מאוד לתינוק, הייתה לי רק אחות אחת שהייתה גדולה ממני.

אני זוכרת שאבא שלי הגיע בערב שהיינו במיטות ואמר שהתינוק מת, אני זוכרת שנכנסתי למיטה של אחותי ושתינו הפננו לאבא שלי את הגב התחבקנו ובכינו.

כמבוגרת אני חושבת שזה נורא מה שעשינו לאבא שלי אבל כילדה לא הייתי כנראה מסוגלת למשהו אחר

כשהייתי בערך בת 11 היה לדודה שלישימושיתאחרונה

לידה שקטה, אמא שלי סיפרה לנו, ואני חושבת שזה היה מאוד חכם- ידענו איך להתנהל עם הבני דודים שלנו וסוג של תמיכה חברתית בשביל הילדים.

אבדן הריון גרידהJoyS

היי

עברתי גרידה לאחר שהייתי בשבוע 12 והעובר נצפה באולטרסאונד בשבוע 8 ללא דופק

(נצפה עם דופק בשבוע 6…)

זה היה ההריון הראשון ומאוד התרגשנו

כמה זמן לוקח לדימום להפסיק? אני כבר 10 ימים אחרי והדימום נרגע ליום/ יומיים ואז ממשיך

היי חיבוק חזק על האבדןעל הנס

ממש ממליצה לך להתייעץ עם רב.

כי יכול להיות מאתגר להיטהר אחרי זה ויש הרבה הקלות שאפשר לקבל בתהליך הזה.

אם נרגע ליום כן הייתי ממליצה לך לעשות הפסק ואם עשית תתיעצי מה לעשות בהמשך עם רב או עם מכון פועה יש קו בערב שנשים עונות בו.

לי לקח ארבע שבועותעדי7אחרונה

וגם היה לי בונוס מדללי דם שמאט את התהליך

גרידה שבוע 20אנונימי (פותח)

אחרי גרידה בשבוע 20 שבורה מרוסקת. איך ממשיכים מכאן? כמה ימי מחלה לקחתן?

בשורות טובות לכולן

חיבוק גדול♥️♥️ואילו פינו

שה' ימלא חסרונך בקרוב, בהריון בריא בידיים מלאות

אחרי גרידה בשבוע מוקדם יותר לקחתי 3 ימים וזה ממש לא היה מספיק.. חזרתי ליום אחד, התפרקתי, ואז יצאנו לחופש של אחד החגים אז זה עזר לי שלא הייתי צריכה להגיע לעבודה.

(בעיקר נפשית.. קצת פיזית)

לפעמים זה עושה טוב לנפש לצאת, אבל צריך לדעת מה המינון וכמה...

אני רק חיבוקעדי7

איזה קשהמתיכון ועד מעוןאחרונה

עברת גרידה בשבוע כ"כ מאוחר?

הכי קשה שמבחינה חוקית אין שום הכרה ושום זכויות.

בעיני תקחי כמה שיותר, אפילו חודש, אל תחזרי לפני שתרגישי מספיק טוב פיזית וגם שתרגישי שאת מסוגלת נפשית להתמודד.

איך ממשיכים זו שאלה גדולה ממש, לפעמים כדאי לפנות לטיפול לצורך עיבוד, לפעמים שיחה עם חברה, דמות רבנית, לפעמים פשוט הזמן מרפא.

בשורות טובות, ואם צריך עוד משהו, אני פה...

שק הריון בלי עוברmiren301

היום בבדיקת האולטראסונד המיוחלת גיליתי שאין דופק ואין עובר, נצפה רק שק הריון ושק חלמון, אני אמורה להיות שבוע 8 כנראה שהיה ביוץ מאוחר אבל ב6/8 כבר היתה בטא חיובית מה שכנראה מעיד בהחלט על הריון לא תקין, הרופאה לא הסכימה להפנות למיון בשביל הפלה עד בדיקה חוזרת עוד כשבוע, מבאס שזה יוצא גם עם ראש השנה. צריכה להתכונן לחג ...מה הייתן עושות.

ציטוטקmiren301אחרונה

רציתי לעודד כאן את הנשים שמציעים להן ציטוטק ולהגיד שזאת היתה חוויה לא כזאת נוראית תוך שעות ספורות כל התוכן ברחם פשוט יצא. אז זה גם יכול לעשות את העבודה במינימום התערבות..

היי שאלה דחופהTst

עברתי יום רביעי הפלה בשאיבה

יש לי כאבים דמוי מחזור התכווצויות למטה מורגשים

דימום אין אבל יש כמו הפרשה חומה בהירה

האם מישהי חוותה האם זה תקין ?

יומים אחריי שאיבה דימום קלTst

וכאבי מחזור

האם זה בסדר ? משהי מניסיון