אבל במבט לאחור זה סתם היה דאווין.. זה היה אחרי שטבעתי, וממש התחלתי לפחד מכל מה שקשור למים, אז נסענו לשם לטייל (אנחנו בחופש נוסעים לשם כל יום שישי בערך! זה מזה כיף), וההורים שלי הכריחו אותי להיכנס למים (ככה הפסיכולוגית אמרה..) אבל התחלתי לצווח ואיבדתי את העשתונות, ממש התחלתי לשקוע.. בסוף אבא שלי הוציא אותי ומאז אני לא נכנסת לשם.

בגלל זה אני יודעת כמה זה סיוטי האגם הזה.. יש בו יותר בוץ מאשר מים, וכמה שתנסה לצאת- תשקע יותר.

אני לעמוקים לא מתקרבת!!! אלא אם כן מישו מעוניין שהלב שלי יספוג התקף רציני.

וזה בכלל נתון בספק אם אני מתקרבת לבריכה... טוב אני מתקרבת, אבל צורחת על כולם שיזהרו, אם לא עליהם אז עלי...

באמת זה מצחיק לראות אותי בבריכה.. אני הולכת ברדודים הכי שיש, צמוד למעקה, ולא מעיזה לזוז משם... ומי שרק מעז לעשות תנועה קצת לא צפוייה לידי חוטף צרחות. תיזהרו...

כי היא הרבה יותר מפחדת ממני.

ת'אמת אמא שלי פחות לוחצת עלי, כי תכל'ס אני כן מעיזה ללכת למקורות מים, ואפילו אני חולה על הים.. ומשתוקקת להגיע אליו בכל הזדמנות. אבל ביננו, שאני בתוך המים, אין לחוצה ממני! כל השרירים שלי מתוחים כמו לוידעת מה.. וזה באמת לא לגיטימי, אבל אמא שלי לא יודעת מזה.

מעניין אני כל הזמן באגם הזה ו-בחיים!!!

לא שקעתי או משו כזה,ואחותי שהיא בגיל של אותו ילד כל הזמן ניכנסת לשם.

"ברוך דיי אמת".