.

יחד עם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, היו צועדים רגלית בכל בוקר מביתם שבשכונת בית ישראל אל ישיבת - פורת יוסף בעיר העתיקה, וגם חוזרים רגלית מהישיבה לביתם. כל הדרך היו הם משננים את לימודם, ובכל יום היו מספיקים לשנן דף גמרא בהלוך ודף גמרא בחזור...

סיפר מי שהיה שכנו בתקופה שהיה אברך צעיר, שכאשר היה ממתין לאוטובוס (קו 3) הוא היה שקוע בריכוז עצום בספר שבידו, ואף לא היה מרגיש שהאוטובוס הגיע לתחנה. נהגי האוטובוס הכירוהו והיו צופרים לו בהגיעם לתחנה. וגם כשהיה מאכיל את ילדיו, היה מניח ספר פתוח על השיש, מסתכל בספר, ניגש לילדיו להאכיל אותם, שוב רץ לעיין בספר, וממשיך להאכיל את ילדיו.

וכך סיפר על עצמו בערוב ימיו: "כשהייתי צעיר, הייתי בא כל ליל שבת אחרי התפילה לעשות קידוש. עד שמסדרים ועד שיושבים, היתה לי גמרא ביד והייתי גומר עמוד, שני עמודים, שלושה עמודים, כמה שיכול, בינתיים עד שיגידו 'שלום עליכם' 'אשת חיל מי ימצא', הייתי גומר עמוד ועוד עמוד, גמרות שלמות גמרתי בצורה הזאת".

באחד הלילות איחר הנער הרך להגיע לבית הוריו, ולא שמעו בני הבית את דפיקותיו. התיישב הנער על מדרגת החצר, ולאור הלבנה שהייתה במלואה שינן את תלמודו עד לאור הבוקר...

(העתקתי בערך מהאינטרנט, כי לא הייתה לי סבלנות.. עימכם הסליחה)

המטרה בסיפורים זה כדי שנבין כמה עמל והשקעה הם השקיעו, לא כתבתי שראו עליו שהיה מוכשר גדול או משהו כזה, אלא שהשקיע ועמל ויגע לעסוק בתורה, 

לכל אחד פשוט וברור שזה לא היה לו קל, הנקודה היא שהוא ניסה, עוד ועוד ועוד, נלחם ביצרו ובתירוציו, והעפיל מעלה מעלה...

אבל עקרונית את צודקת, צריך לזכור שבוודאי שהיו קשיים ונפילו, וכפי שהיטיב לנסח הרב הוטנר זצ"ל:

"רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל ה'חפץ חיים' זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע - משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל."

אז כן, צריך לזכור, שהיו לו נפילות, והיו לו קשיים, והיו לו מעקשים ופיתולים,

אבל הוא היה ממוקד מטרה,

וחתר קדימה.

בכל הכח, עם כל הקושי.

ובזכות כך הגיע לאן שהגיע.

ומה אנחנו לומדים מזה? שלמרות שגם לנו קשה, ושלא פשוט, ושנופלים שוב ושוב, 

למרות הכל - אנו נתאמץ להתקדם, עוד טיפה ועוד טיפה, "לא ביום אחד נבנתה רומי", ואם נתמיד במאבק - לבסוף ננצח.

כמותו.

ותודה שהערת והפנת את תשומת הלב.

ר' עקיבא וכו'

באופן כללי התניא אומר "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים עמד ושתלן בכל דור" יש אנשים שנולדו להיות צדיקים

את צריכה להיות הכי טובה שאת יכולה ותכלס אם נודה על האמת כולנו אם נשקיע נהיה פי כמה יותר טובים ממה שאנחנו עכשיו

בסליחות, ראו שהוא ממרר בבכי באמירת "ביטלנו תורתך" בעת הוידוי (נוסח עדות המזרח...)

שאלוהו תלמידיו - "רבינו, עד כמה? האם אתה צריך לבכות כל כך בזה?"

ואמר להם - אם הייתם יודעים יקרת כל דקה ודקה של לימוד....

יחסו של מרן לרבנית: 

דיבורו עימה בנחת: נוהג היה רבינו מידי יום לאכול עם רעייתו את ארוחת הצהריים, ובמהלכה היה מספר לה את אשר עבר עליו באותו יום. בתוך כל סדר יומו העמוס הייתה לו גם קביעות לשוחח עימה מידי לילה במשך רבע שעה. (עדות נכדו, מחבר הספר "אביר הרועים") 

מקרב את קרוביו – יחס חם לילדים: סיפרה הרבנית, שהרב היה אבא חם ואוהב לילדיו, ואהב לשמח אותם ואת הנכדים ולשיר עימהם בשמחות משפחתיות. כמו כן סיפרה שכשהיו הילדים קטנים היה יושב ומספר להם סיפורים. וכן מספר חתנו הרה"ג ר' אהרון בוטבול שליט"א, שבתקופת הילדות של ילדיו, כשהיה מרן שב לביתו מהשיעור, היה מתיישב בחדר הילדים ומקדיש עשר דקות בכל ערב לסיפורים בהמשכים מספרי הרב להמן, שאותם סיפר במתק שפתיים. ו

עוד הוא מספר: "מרן היה אב לילדיו במלוא מובן המילה. זוגתי משמשת מורה לנביא. תמיד כשהכינה שיעור, הייתה נעזרת באביה, מרן. הוא היה מתעניין במערכים ומוסיף משלו מדרשים העשויים לרתק ולעניין, והכול מתוך הזיכרון. מוקדם יותר כשהייתה בסמינר, נבחנה על מאתיים פרקים בנביא, ואביה הגדול הקדיש בעבורה את הלילה שקודם לכן לחזרה מהירה על כל הפרקים – היא מתוך הספר והוא בעל פה!"

עוד בעניין זה מספר נכדו הרה"ג עובדיה יוסף טולידנו שליט"א: "סבא התמסר מאוד למשפחה. אימי שתחי' סיפרה לי, שלאחר שנולדתי בכיתי מאוד במשך שלושה חודשים. בדיעבד התברר כי הכתף שלי לא הייתה במקום, דבר שגרם לי סבל נורא. אימי, שהייתה תשושה לאחר הלידה, שהתה באותו פרק זמן בבית הוריה, וסבא, שרחמיו נכמרו גם עליי וגם על אימי, שבכיי הדיר שינה מעיניה, ביקש לשמור עליי בלילה כדי שאימי תוכל לישון. באותם הלילות הזדמן לאמא לראות את המחזה היפה, איך סבא, בעודו כותב דברי תורה, מנדנד בעזרת הרגל את העגלה שבה שכבתי. כשסבא היה צריך לקום רגע ממקומו להביא ספר כל שהוא, הוא רכן על העגלה ואמר: 'אל תבכה, בני, אני כבר חוזר'. הוא הזדרז להביא את הספר ושב לנדנד את העגלה".

"בצעירותו הוא היה אבא רגיל", מספרת הרבנית עדינה ל'יום ליום', "זה נראה תואר קטן עליו, אבל הוא באמת היה אבא, אמנם הוא למד תורה, אבל אם הכיתי את אחי או להפך הוא היה בא ומרחיק כל אחד מאיתנו לחדר אחר הוא מעולם לא שאל למה אתה בוכה ולמה הכית,  הוא היה שולח אותנו כל אחד לחדר אחר, הוא היה מטיף לנו מוסר שאסור להכות ולפגוע ושצריך לבקש סליחה אחד מהשני, ואחרי שעה שעתיים היה שואל: 'ביקשתם סליחה?' כדי שנבין".

ואם כבר בקשת סליחה, אי אפשר שלא להזכיר את ערב יום הכיפורים בבית משפחת יוסף, בעיניים דומעות ובקול נשנק מספרת הרבנית בר שלום על הטקס שהיה נערך מדי שנה: "כל שנה הטקס הזה חזר על עצמו, כשאחרי האוכל עומדים כל בני הבית ומבקשים סליחה מעומק הלב בדמעות אחד מהשני ומאבא ואמא, וגם אמא מאבא ואחר כך אפילו אבא מאמא, יש לך דוגמא חינוכית יפה יותר מהדבר הזה שאבא ואמא מבקשים סליחה אחד מהשני בדמעות שליש?!" היא תוהה.

"היה לנו אמנם אבא רגיל שדאג לנו שנאכל כל יום ארוחת צהריים", מוסיפה הרבנית בר שלום ומספרת, "הייתה זו משימה שלקח על עצמו כדי להקל על אמא, וכשהיה מאכיל אותנו היינו יושבים על ברכיו גם כשהיינו גדולים יחסית. בגיל שבע בערך אבא כבר דאג שאשב ליד השולחן ואוכל איתו, בשעת הארוחה לפעמים אבא היה שומע סיפורי תנ"ך של נחמה ליבוביץ והיה אומר לנו: 'תראו איך היא בקיאה בתנ"ך, כל כך חשוב ללמוד תנ"ך ולהיות בקיאים בו', ולפעמים היינו משוחחים או שמרן היה מאזין לדברים אחרים. אלה דברים שאחר כך אתה מרגיש מיוחד בזכות אבא כזה, אתה צריך להיות ראוי לזה, מי שנולד לתוך זה לא יכול ולא רוצה לברוח מזה, אתה מרגיש שהייתה לך זכות שאין לאחרים כמוך", חותמת הבת הבכירה.

בתקופה שהיה מרן זצוק"ל לאב בית דין בירושלים, מנהג היה בידו ובכל מוצאי שבת היו יושבים כל בני המשפחה יחד עם אחיותיה של הרבנית, הרב היה מעביר שיעור מתובל בסיפורים ומעשיות, משלים ונמשלים ולקח בצדם. דאגתו של הרב לבני משפחת רעייתו הרבנית ע"ה הייתה גדולה, ומשכך דאג בכל עת שילדי אחיותיה של הרבנית יספגו את דברי התורה אולי ביום מן הימים מי מהם ילך לישיבות ומוסדות תורניים. "ואכן אחותה של אמי, כל ילדיה הלכו לישיבות אחר כך, אף שכולם באותה עת היו דתיים כמו כל הספרדים", מספרת בר שלום, "הם היו אומרים בוא נלך לשמוע את הרב עובדיה את הסיפורים שלו".

אוהב את הרבנית כגופו: אחד הרבנים בארצות הברית סיפר: "באחת הפעמים שרבינו הגיע להרביץ תורה בגולה, זכינו לארחו עם רעייתו בשבת בביתנו. לפני השבת ביקש רבינו שאסדר שהאור ידלוק בחדר השינה כל הלילה, אך שיהיה אור חלש כדי שלא יפריע לרבנית לישון! אמרתי לו שיש לי רק אפשרות אחת: בתוך הארון בחדר ניתן להדליק מנורה, ואפשר לפתוח את הארון כך שהמנורה תאיר לעבר החדר והאור יהיה קלוש. וסיפרה הרבנית שרבינו חשש, אולי בכל אופן יפריע לה האור. מה עשה? הכניס כיסא לתוך הארון, נכנס לארון והשאיר את דלת הארון פתוחה קצת כדי שייכנס אוויר, וישב שם ולמד עד השעות הקטנות של הלילה".(על פי הספר "מרן" מהגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א, פרק "אשתו הרבנית") 

מעדכן את הרבנית: סיפר הרב שלום סעדון הי"ו, שליווה את מרן זצ"ל שנים רבות: "התלוויתי פעם אל מרן זצ"ל בנסיעה לעיר נתניה. היה מרגש לראות כיצד בכל מהלך הנסיעה, שהתארכה ונמשכה עד שעה מאוחרת, עדכן הרב את הרבנית באמצעות נהגו במקום הימצאנו, שהכול כשורה והיא יכולה להיות רגועה".

מדריך את בניו ובנותיו בדרך ישרה: סיפרה הרבנית: "פעמים רבות באתי אליו והתלוננתי על התנהגות הילדים: זו אינה רוצה לפנות את הזבל מן הבית לפח האשפה, זה רב עם אחיו וכדומה. הייתה לו דרך מקורית לפתרון דברים אלה. הוא אמר לי: 'תכתבי את ה'עוונות' שלהם ואני אטפל בעניין'. ואז היה קורא לילד שסרח ואומר לו: 'ציפור קטנה סיפרה לי שעשית כך וכך'. לא רצה לומר 'אמא סיפרה'... והיה יושב ומטיף לו דברי מוסר. הוא היה מדבר בשקט אך בתקיפות, והדברים היו נכנסים ללב הילד והיה מתקן דרכו. בדברים חריגים אף היה מקיים מה שכתוב: 'חֹוׂשֵ ְך ׁשִ בְ טֹו ׂשֹונֵא בְ נֹו'". עוד סיפרה הרבנית: "הבחירה במקום הלימודים של הילדים הייתה תמיד שלו. הוא היה מברר ומתעניין מי המורים ומה רמת הלימודים, ועל פי זה היה מחליט. הרישום בפועל כבר היה התפקיד שלי, כמו כן הקשר עם המחנכים והמורים באסיפות ההורים היה מוטל עליי. אך הוא עקב אחרי מצבו והתקדמותו של כל ילד בלימודים, ידע היטב את הדברים ונהג עם הילדים בהתאם". (על פי ריאיון עם הרבנית מרגלית ע"ה, הובא בספר "מעדני מלך" ח"ב)

מרבה בטובתה כפי ממונו: דברים הנובעים ממעיין התורה המפכה, אין שגרת החיים מחלישה ומעמעמת, וגם לעת זקנותם של רבינו ורעייתו היו ניכרים היחס הנכון של רבינו לרבנית והכבוד שרחש לה. מספר נכדו, מח"ס "אביר הרועים", שלעת זקנותם, כשמצבם הכלכלי היה מבוסס, קנה רבינו לרבנית לכבוד יום הנישואין תכשיט נאה מזהב טהור ושימח את אשתו כרצונו, וכפי שאומרת הגמרא (נדרים נ.) על רבי עקיבא, שזכה לקיים את מה שאמר לאשתו רחל בימי עוניים, שכשתהיה לו אפשרות יקנה לה עיר של זהב.

עזרה ל"עזרתו" הרבנית: על אף התמדתו העצומה של רבינו, ועל אף ההקפדה הנפלאה של הרבנית לפרוק מעליו כל עול דרך ארץ כדי שלא תוסח דעתו מהגיון התורה, השכיל רבינו לשלב תוך כדי עמל התורה עזרה ל"עזרתו" הרבנית. סיפרה הרבנית: "כאשר הילדים היו קטנים הייתי הולכת פעם בשבוע לשוק. לא יכולתי לשאת את הסלים הכבדים, והייתי משאירה אותם אצל אחד החנוונים ממכרינו. כשהרב היה מסיים את תלמודו, היה עובר בדרכו הביתה דרך השוק ומביא עימו את הסלים".

באותה הזדמנות אף העלתה על נס את עזרתו לה בתקופה מאוחרת יותר, כשהיה יושב ולומד בביתו, וכך אמרה: "באמת הייתה לי עזרה רבה ממנו. הוא ישב בבית ולמד, ולכן לא נזקקתי אף פעם לשמרטפית. שעתיים ביום הייתי יוצאת לקניות וסידורים, והייתי רגועה, כיוון שידעתי שהילדים נתונים תחת השגחה". )על פי ריאיון עם הרבנית מרגלית ע"ה, הובא בספר מעדני מלך ח"ב( בעניין זה מסופר שלפעמים הייתה הרבנית עסוקה במטבח, והוא ישב בחדרו, אוחז את בנו בידו, ל פ נ י ו ע ג ל ה שבתוכה שוכבת בתו התינוקת והגמרא מונחת ע ל ה ע ג ל ה , וכך ישב ולמד והתמיד בעסק התורה הקדושה.

ופעמים שהייתה הרבנית צריכה להתעסק בניקיון הבית, וביקשה את עזרתו שישמור על הילדים בחוץ. והיה רבינו יוצא עימהם למרפסת הבית כשידו אוחזת בספר, "תלמודו בידו", ולא אחת קרה ששקע בלימודו ושכח כל מה שסביבו, והילדים הרכים בכו והוא לא שמע מאומה, עד שקולות הבכי היו מגיעים לאוזני הרבנית בתוך הבית, והיא הייתה קוראת לו ומעוררת אותו למתרחש. (מלך ביופיו עמוד 54)

יחס חם היה לו למרן, שאותו היה מעניק לכל ילדיו, אולם חביבות מיוחדת הייתה לו כלפי הבת הצעירה הרבנית בוטבול. "היא הייתה בעיניו כמו תלמיד חכם", מספרת אחותה הרבנית טולדנו, "ממתי שהיא קטנה אבא היה אומר: 'חבל שהיא לא נולדה בן', אבא העריך מאוד את ההתמדה שלה, אך משם ניתן ללמוד ואפילו להיבהל ממידת התמדתו של אבא. פעם אחת אחותי הרבנית לאה ישבה ולמדה עד השעה שלוש לפנות בוקר, אבא ניגש אליה ושאל: 'מתי את הולכת לישון?' והיא ענתה לו 'אני ישנתי כל אחר הצהרים אבל אתה ישבת ולמדת, אתה צריך לישון', ואבא ענה לה: 'לא. אינני יכול לישון, כתוב והגית בו יומם ולילה, איך אני אעלה על יצועי כשאת לומדת?!' כשלאה ראתה שאבא מתעקש ולא הולך לישון, עשתה היא עצמה ישנה בשביל שהוא ילך לישון, וכשאכן נרדם חזרה היא ללמוד".

"אני מאוד אהבתי ללמוד, במיוחד בלילה", מספרת הרבנית בוטבול נשואת הסיפור, "היה שקט היינו רק הוא ואני ובזמן הזה אהבתי ללמוד למבחנים שלי, איזה קול יפה היה לו, המנגינות שלו כשהוא לומד נחרטו לי בנשמה, בדרך כלל היינו הולכים לישון ביחד, הוא לא היה הולך לישון לפניי מעולם אלא או שאני הייתי הולכת לישון קודם או ביחד, אך אף פעם לא היה עולה על מיטתו קודם שהייתי אני עולה לישון".

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...