מחילה. מחילה רבה. אבל כלכך אין לי כוחות למה עומד לקרות עכשיו.

אני לא רוצה לפגוע בהם בכלל בכלל,האמת. הם יקרים לי מאוד. אבל..אבל זה לא הולך להיות נחמד כלכך..

מתנצלת מראש,אני הולכת לברוח מפה עוד שלוש שעות וחצי,ב-ד-י-ו-ק.

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)