אוקיי
אז זה גם כדי להכיר יותר את האנשים שבפורום
וגם כי מעניין אותי להכיר דברים אחרים, ונקודת מבט (אחרי שיעור במדרשה, זה התוצאות)
אז ככה
תנסו לכתוב על עצמכם, על מי שאתם
זה יכול להיות דרך מאבק שיש לכם, תיאור הסביבה שלכם, משו שמעודד אתכם, תחביב שיש לכם, נקודת מבט שלכם על החיים, וכל רעיון שיעלה על דעתכם!
עופו ותקחו את זה לאן שתיקחו
אני משתדלת להקשיב עוד דעות לא להיות ''ראש בקיר'' או מקובעת.
מרגישה שאני יכולה להבין הרבה ''זרמים''
לדעתי זה משפיע גם על השקפת עולם\נקודת מבט ..
מקווה שעזר לך.. אולי מחר אשתף עוד.. 
זה מראה את הנקודת מבט שלך על העולם כמו שאמרת
רק שהתכוונתי לכתוב כאילו קטע או שיר,מה שזורם,
אבל לא לכתוב את כמו הרצאה, בדרך קצת יותר ספרותית
כמו הקטע היפה שכתבת
באמת התלבטתי אם לכתוב את זה בתור איזה שיר והרגיש לי לא קשור- חשבתי שאנחנו בנוגה
😅
3,000אז זה כן קשור
רוצה להכניס את עצמי לריכוז
אויש
בטח אחרי כל התגובות כבר לא תוכלי לערוך
אולי תעשי תגובה חדשה
ומובן(:
ותודה על הזרימה
אם לא יצליח לשלוח אכתוב בל''נ בתגובה חדשה)
אני ועצמי:)רציתי לאהוב, באמת.
בלי פשרות, את כל האחים והאחיות,
בלי לחשוב על מי ומה,
בלי לצפות לקבל בחזרה.
אולי זה לא נכון לשפוט, אולי זה יפריע
אבל מה לעשות שאני מרגישה, שיש לי אחיות שלא רוצות
שלא רוצות, להיות אחיות,
שלא רוצות להרגיש שונות.
תכל'ס, מבינה אותן.
אנו משפחה כל כך קטנה
שעוד מתאוששת מהמלחמה האחרונה
והעולם גדול ומגרה, אז בוודאי שזה קשה
ונכון שאבא שלי הוא מלך העולם
אבל לפעמים את פניו הוא מסתיר
וחצי עולם בו לא מכיר.
אז בעודי מתגאה ושמחה בהיותי חלק ממשפחת המלוכה
אחיותי הצדיקות, אחרי הרב הן הולכות,
אני מרגישה, שלעצמן הן מתכחשות.
ועדיין צריכה אני אותן לאהוב,
אם אבא אוהב אותנו אותו הדבר, אז גם אני אצליח.
הן יהודיות, אחיות, אסור לי לשכוח!
פשוט גם אני נסחפת, ולפעמים רק על החיצוניות מסתכלת.
הן יהודיות, אחיות, אסור לי לשכוח!
התכוונתי לכתוב משהו על אהבת ישראל ו.. את התוצאה רואים, זה לא בדיוק עונה על הבקשה של @3,000 אבל שלחתי בכל זאת..
זה מקסים!
יש לך כישרון!
למה רק עכשיו אני רואה את הכתיבות שלך?
וזה כן עונה
זה גם מאבק ודבר שחשוב בעינייך, וגם דעה שלך, נקודת מבט
חיממת💜
פשוט הרבה זמן התפדחתי לכתוב..🥰
את כותבת מדהים
ויש כאן אנשים מדהימים!
אני ממש התלבטתי אם לעלות בפעם הראשונה שלי
וישר כל התגובות גרמו לי לא לפחד(:
זה נכתב לפני הקפה של הבוקר?
אני צריכה להיות מרוכזת ממש כדי לקרוא את זה
אתה כותב ממש יפה, ויש לך דרך יפה לבטא דברים
תודה שכתבת!
הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך.
עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה.
אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?
הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.
ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך.
אז הבנת.
פשוט היית חולת אהבה.
אהבתי מאוד את האטמוספרה והתנועה והרעיון מתוק כל־כך.
כהערה פיצפונת, הקריאה הייתה קצת רוויה תארים לטעמי, זה קצת מאט את ה־flow (המוח תופש המון תיאורים במשפט אחד) אם יש אפשרות לבזר קצת או להעביר בדרך יותר מרומזת? זאת דעתי האישית הפעם (לאו דווקא האובייקטיבית)
משיח יקר
בלי כתר מזהב
בלי מעיל עד הרצפה
בלי גלימה
בלי יומרה
בוא על חמורך
בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא
אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא
נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש
נהיה אנחנו דף גמרא
והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות
די בזה, באמת, די רק בזה
ואז כולם יקומו לתחייה
נשמע תורה ממי שאמרה
אשב לי בשורה האחרונה
די בזה, באמת, די רק בזה.
מַיִּם הזורמים בַּמקלחת
שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי
לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי
חָפפו אותי, שַפשפו אותי
קָלפו אותי, סַחֲפו אותי
טַהֲרו אותי, הִרגו אותי
הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה
פִּשטו את עורי
מָרקו את בשרי
הַתיכו את עצמותיי
מַחֲקוּ אותי
בריח שמפו נפלא
בניחוח פרחים עוצר־נשימה
חַבְּקוּ אותי
חִנקו אותי
שַחְררו אותי
קִברוּ אותי
ואיעלם לי
ואחיה לי
בין אינספור בועות סבון.
///
בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)
מחפש שםאחרונהנפגשנו בשעה היעודה,
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים
היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה
אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח
תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת
השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא
הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו
שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק
הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד
אני הולך
היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה
עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח
אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה
הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט
ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"
מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן
כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד
בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים
הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים
מסע של כמה קילומטרים
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים
הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש
גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
(תרתי־משמע)
אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם
שתה לשוכרה
חתול זמניזה רק אומר שעליך לקרוא את "נמר השלג" של צ'ינגיס אייטמטוב ברגע זה ממש
ליריקס בתיאור
אהבתי מאוד את התיאור האידילי־טבעי־משוחרר־מחוברלרגשות של הבחורה זה trope חזק.
אלא שתמיד יש סוף עצוב אני רוצה גם סופים שמחים ממך.
השונה ביניהם (המתבטא גם בדמות הנשית) זה שבקטע הראשון של "אשת-הקצין" הגיבור לרגע לא התיימר לחשוב שהוא מתאים לה. רגעי החסד שלהם ביחד בנחל הם עם טון מינורי ומסוייג וכשהם עולים "היא נושאת עיניים למרחק" וגם הגיבור "משתומם ומחכה לו". כלומר לרגע הוא לא מתיימר לכבוש אישה שהיא מראש "אשת-קצין", גם אם היא רווקה ובתולה.
אריה דינן מסכן יותר, כי הוא טבוע עמוק יותר בטבע. בטבע הטבעי אין גברים רגישים או גברים עם סיפורים מסובכים. יש רק אלפא. ההרגשה הקשה מנשוא בקטע של האריות היא שכולם מרגישים שהאריה עשה משהו לא בסדר, שהוא לא היה אמור לנצח, שאי אפשר לשאת את הכאב שלו בתוך המערכת הטבעית של אלפא Provider טבעי ("קצין") ונקבות מגרגרות. הוא היה צריך לדעת אבל הוא ניסה לכבוש פסגה שלא שלו ולכן כזו זרות וצרות עין ונבזיות כלפיו וכזו בדידות וחלומות רעים.
שני קטעים תאומים (ולא במקרה) ששניהם מבררים את ההשתלבות בעולם סואן בתור אדם עם גוון אחר.
לגבי עצוב - יהיו סופים שמחים כשיהיו הבנות שמחות. אני לא אוהב לזייף בכתיבה שלי. (יש לפעמים סופים יותר נעימים או רכים).
מאיפה שלפת אותו? ובאיזה שפה הוא בכלל?
הייתה תקופה שהתעניינתי בשפות אז היו לי בפלייליסט כל־מיני קלסיקות שונות ומשונות
זאת להקה מגניבה, יש להם גם אלבום שלם בגרמנית. מרגישים את שנות ה־60 לטוב ולרע.
קבל עוד שיר ממש ממש חמוד שלהם בדוק תאהב
המילים לקוחות מהגירסה הגרמנית שעדיפה מילולית לדעתי
It's hard to walk through the dark
Please, feet, don't run so fast
Despite all, you'll see the distance
Breathless, it will quickly already become light
Be without haste
Haste only consumes you
Enjoy the rest
Then all'l be good
Close your eyes, count sheep
Tired streets yawn empty
Tired, you only feel the stone
And then they don't disturb you at all anymore
Be without haste
Haste only consumes you
Enjoy the rest
Then all'l be good
הכל מתערבב
מה יהיה
ואם יקרה
וששש, אל תפתחי פה
ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות
שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות
ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים
אבל כאלו טובים
שלא מורידים
שיפרידו אותך מהמוץ
שלא ישקיעו בתוך הבוץ
אבל באלי משהו עצוב
אבל זה לא כדאי
ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי
וזה רק נסיונות
תעברי את זה כמו גדולה
או שתלכי לישון
ותירדמי באפלה
ותתעוררי לזריחה
ותופתעי בשקיעה
ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר
תם ועבר
וכבר
לא נשאר
דבר
מלבד מה שנאמר...
מותר להרגיש
מותר לחשוב
מותר להרגיש הכל
מותר לרצות הכל (עזבי ביצוע)
מותר לרצות למות (כנקודת מוצא).
אנחנו זה לא המחשבות שלנו.
בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,
בין הטוב והרע, האסור והמותר
בין המתוק לבין המר
בין פחד לתקווה
בין כישלון להצלחה
בין העולם הזה לעולם הבא.
אין בי ולו רגע אחד של שקט,
רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה
ימי עוברים עליי ביעף,
ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,
ייאוש מהבאות,
תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,
והניכור ביני לבין עצמי גדל,
מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,
שאלו שני הפכים.
איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?
איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?
אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!
גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה
אנה אבוא כשרחק ממני לעד?
האם בנה לי אהובי משכן בליבו?
האם אוכל שוב להיות בקירבו?
אנא שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,
אבא תוציא ממנו את הריקנות,
תקשיב לי את הניצוץ שכבה,
תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,
קצר נדודי ולצרותי---
אמור די!
חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.
שממה
מחבק את החידלון קרוב אליי
נושם את הפחד
מתחמם מלהבת השנאה
כי בסוף כולם קיימים
אין סיבה להתכחש לטבע המציאות
(ונכון, ייתכן ויש לנו בחירה על הדרך בה אנו חוזים במציאות - ואולי עדיף להכחיש את המידות השליליות ובכך לבטלם.
ואכן, קשה לדבר על הנושאים הללו כי מסתבר שמילים לא עושים פה עבודה טובה.)
אבל בואו רק נזכור דבר.
ה' אחד.
ו"אני" לא קיים כחלק נפרד ממנו.
המצוי הראשון הוא גם המצוי היחידי.
כל השיטוטים שלנו בעולם קורים אך ורק בתוכו.
ייתכן ואנחנו פשוט מחשבה בתוך מודעות אינסופית.
(מודעות אינסופית שלא מחולקת. הלכות יסודי התורה פ"א ה"ג וה"ז)
לאן שלא תלכו אנא זכרו זאת.
על מנת שלא תקחו ברצינות את מנת קיומכם ה"אינדיבידואלי".
על מנת שלא תצטערו על מנת חלקכם בעולם הזה והבא.
ניהיליזם אינדיבידואלי - שחרור מתפיסת העצמי המוגבלת.
אל עבר השחרור האולטמטיבי הקיים רק אצל המצוי היחידי.
כל הדתות והמסורות הרוחניות בסוף מדברות על הדבר הזה.
התבטלות מוחלטת אל האינסוף.
מכיוון שזהו מנת חלקנו בכל מקרה.
תמיד שואלים - האם נשאר משהוא מאיתנו בסוף?
במקום לשאול - האם היינו משהוא מלכתחילה.
ובנוסף, קחו עצה לחיים - המציאות מוסברת בצורה יותר "איכותית" על ידי פרדוקסים.
...
לפעמים צריך לקום וללכת. אמרתי לעצמי.
רציתי לומר לעוד מישהו את זה. אם זה רק היה אפשרי, קרוב. אם מישהו רק ישאל.
אסתכל אל האופק וזה בדיוק מה שאגיד לו. לפעמים צריך פשוט ללכת.
כביכול במילים סתומות אלו תמונה אמת אדירה. תשובה חלקית לעת עתה. כיוון. משב רוח.
אני נשבע שברגע זה, כל שברצוני הוא לקום וללכת אל הלא מקום. למלאות את הציווי שגזרתי על עצמי באדיקות דתית. לשאוף אוויר פסגות ולשתות מי רחוב מזוהמים.
מסע, אולי. המילה מתגלגלת לי פתאום מאי שם. אני חושב שכן. מסע. נפש פתאום רוצה מסע.
אני משהה את מבטי על הקיר הלבן וחסר והחלק, אפשר יש בפשטותו עומק נסתר.
לא, גלות. לגלות אני משתוקק. החלק הציני מאחורי המוח שלי מרשה לעצמו לגחך. שיגחך. שיגחכו כולם. אולי.
אני נאנח ומתרומם, שולח יד אוטומטית אל הטלפון ועוצר באמצא הדרך, מביט בו מונח. הו אלוהים איזה הרהורים עולים, אם תעזוב את הטלפון לחמש דקות. היצור הציני בראשי מגחך שוב בלי חן.
אני פותח את הטלפון וקורס בחזרה אל הספה. לפעמים נדמה שאתה חי את חייך מהצד, כמו צפיה בסרט רב חושי. חסר שליטה לחלוטין. לא, אני מגזים, לא חסר שליטה, אבל חסר תשוקה, ומה תעזור לך שליטה, בלי רצון. הציניות עולה בי שוב, ואני מדחיק אותה. פעם אחת אחרונה להיום.
פותח וואטסאפ , הודעה וחצי. עניין בתוכי נדלק ונכבה כלעומת שבא. פעם ראיתי בסרט מישהי מתה ממנת יתר. בוודאי כך אני מרגיש, נראה. אם מותר לי, בכלל. אני ריק לגמרי במבט המזוגג הזה וחומר סמיך ומגעיל יוצא לי לאט מהפה, ומהאף. אולי מדגיש את חוסר האונים שלי. את חוסר העניין.
הטלפון נופל לאט מידי הקפואות, ואני לא טורח להרים אותו, שישאר על הרצפה. הוא ומה שאני. הייתי רוצה להיות.
ונשאר רק אני על הספה, אני המרוקן, עלוב, חלש. רק מסע יוכל להוציא אותי מכאן. לכל הרוחות. רק גלות.
מבטי הנודד נתפס לרגע בבקבוק היין על השיש. זה גם סוג של. אה . מסע.
הציניות השפלה שבתחתית ליבי מחייכת בהנאה, ואני ניגש אל השיש בצעדים כבדים
מזכיר לי את הפעם ההיא שהתעוררתי בשבת בבוקר וראיתי ספר (חול אל דאגה) מוכתם ביין שרוע על הרצפה ולא זכרתי איך הגיע לשם.
