זה כאילו מצד אחד אני עדיין כאן,(עדיין פפ) ומצד שני,בכלל בכלל לא.

למה לא נסעתי בסוף לירושלים. חבל,זה היה עושה לי כלכך טוב(לברוח)

ואני מתגעגעת,אני רוצה לפגוש אותה. ואותה גם.

ו,היה אתמול מביך רצח. איך דיברנו שעה ורבע? (כמה שטויות)

אני גם יודעת,שזה יהיה רק אחרי החתונה(חתונה.המ.נושא רגיש) ואין סיכוי בעולם הזה,זה זמן כלכך ארוך וואי.

היה..היה כזה..המ,איך נגדיר דבר כזה עצום וגדול? כמה זמן זה לקח? לאדעת,אבל..אבל,וואו,זה היה כאב מטורף עם מתיקות בלתי מוסברת(איזה הגדרה.לא משתווה בכלל למה שהיה שם)

הראש שלי מפוצלח לחלוטין.

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)