איך שוב..איך. איכ.

הוי טאטי אני זקוקה לעזרה. אני מרגישה שאני לא מצליחה להגיע לעומק נשמתה, והיא נואשת לעזרה, אני קוראת את זה מבין המילים והאותיות שלה, אני שומעת את זה בקול המיוסר שלה. אני רוצה לעזור לה.

היא לא במצב שאני הייתי בו.כלומר,דומה.אבל לא.

והיא נסגרת,לאט לאט. כמו עלי כותרת בלילה. ):

זה כואב לי,זה שורף לי. אני רוצה לעזור לה, להוציא אותה מישם.

(ו,אמ,אני מרגישה שאני טיפהלה מעיקה עליה..שאני ככה.. לכאורה, אני קצת נבהלת ממה שעובר עליה, אבל,אבל.)

איך? איזה מילים נכונות שיגיעו אליה בצורה מדוייקת מאוד להגיד? מה? למה?

|אנחה ממושכת קורעת לב| 

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)