אז ככה לוקחים מים וסוכר ביחס של אחד לאחד ומוסיפים קצת תמצית וניל
שמים על האש שורפים אתזה
ואז זה נהיה כזה שכבה בתחתית הסיר שלא יוצאת
ואז שופכים על זה מים
מערבבים טיפה ולוקחים את המים
-זה מה שקורה שמכינים סירופ לעוגת שמרים ושוככים על האש-
(אהה ובאמת זה מריח ונראה כמו יוד)
מדליקים נר ושמים מעליו כפית. כל פעם שמצטבר פיח מגרדים באזרת עוד כפית לקערה ובסוף מוסופים מים - השיטה הכתובה.
בפועל כל תלמיד מקשקש על אותו מקום בשולחן מלא זמן ואז שופך שם מים ויש לו דיו
נ.ב. זה גם מרגיש ככה.. כי היה לי פצע ושפכתי עלזה ושזה שרף..
או שזה שרף מעצם המגע עם גוף זר
שהוא הכין יוד ככה --> י
לא שהוא הכין כמו שאת כתבת...
אני ממש מוכשרת!
מוכשרת מאוד!
מוכשרת ברמות!
מוכשרת ברמות קשות!
לבלבל תשכל!
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
