סיימנו רק עכשיו.

קשה לי שאנחנו מנהלות את זה דרך הטלפון,

אני רוצה לפגוש אותה. לחבק חזק חזק חזק,לבכות ביחד את כל התקופה המשוגעת והקשה הזו.לאהוב אותה ולא דרך אותיות של מסך.

את אייכה היא אמרה לי לשמוע,חמודה.

ואז היא כותבת לי,אין לך מושג כמה שבכיתי עכשיו.

לי אין מושג? לי??

הרי הכאב שלה הוא גם שלי,הדמעות שלה מתגלגלות גם על הפנים שלי,הרי היא פסע וחצי מישם.

והיא לא רוצה להקשיב לי,ואני לא רוצה להתנשא,

המ,קשה לי שאני ככה חדה וחותכת.

אני אוהבת אותך **, מאוד מאוד, ולוואי שהיינו יכולות להיפגש.

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)