מאז הלידה יש לי הרבה רגעים שאני פשוט בוכה.. נזכרת בחוויות מהלידה ובוכה ובכללי רגישה הרבה יותר..
מרגישה את הקושי של בעלי, תינוקת ראשונה אז עוברים תקוםה מורכבת. הוא חווה עומס גם מהמקום שלי, חושבת על הרגשות שלו ובוכה עוד יותר.. החיבוק שלו חסר לי ברמות שלא חשבתי שיחסר.
יודעת שזה לא דיכאון ב"ה כי יש לי אנרגיות ורוצה לעשות דברים (למרות שלא עושה כי לא באמת יכולה כרגע).
אבל הרגעים האלו של הבכי, הרגישות הגבוהה, הדאגה שלא נגמרת לנסיכה שלנו. בודקת שהיא בסדר כל הזמן. מרגישה שאני חרדתית אליה.
מתישהו כל זה עובר? אני בכמה ימים שאחרי הלידה אבל לא רוצה להיות ככה להרבה זמן.. עצות וחיזוקים יתקבלו בברכה ❤

וב"ה זה לא דכאון או משהו כזה, זה פשוט הצפה רגשית, ודכדוך כזה שמרים ראש לפעמים, וזה ככ הגיוני עם כל השינוי המטורף והחוסר שינה והכאבים, והיצור המטריף הזה שכל כך תלוי בך, וזה מפחיד ומרגש ומדהים ומתיש...
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...
