טוב לי, בסך הכל, אפשק לומר, שמאוד, וואו ממש.
יום שלם בלי מצברוח דיכאוני או אפוף זכרונות קשים. בהסתכלות אחורה זה בכלל לא מובן מאליו!
לנפש לוקח זמן להרפא. ואני נותנת לה זמן לנוח. מצד שני דוחקת בה כי מי יודע מה יהיה מחר, והחיים האלו נדנד.
מחר יש עבודה בצהרון, נחמד ממש!. אני מרגישה שאני עושה, יוצרת יוזמת,
בטוחה שמה שאני עושה טוב, יפה. בטוחה בעצמי.
ה' אתה מגשים חלומות, דברים שהיו נראים לא נורמלים קרו, עצוב שכך, אבל בא לא נהיה כפויים טובה,
איך התחננתי אליך שתיתן לי ביטחון, שלווה, יכולת להיות נוכחת ברגע. חיבור, בלי אינסוף פחדים ותלותיות בכ"כ הרבה דברים.
המצב לא היה תקין. גלות פנימית. מצריים. הרבה שנים. עד שפתחתי, נפתחתי.
אנשים רבים חיים ככה, עם סוד, עם אבן, עם סיפור חיים, עם כלא עם מצריים. סיוט. רחמים. עזרה.
אבל איך אפשר לעזור לטור שיניים מחייכות? הם אפילו לא כלי לקבל. הצגות, הצגות...
הרבה אנשים לא משוחררים, אין להם מקום להיות הם. הם לא שייכים. אוי זה פיכסה, אני שונאת תהרגשה הזאת.
גם אני לפעמים מרגישה ככה, אין לי מקום. אני לא שייכת לא מחשיבים אותי.
בלימודים, כשכמה בנות צוחקות בינהם, ואני פשוט לא חלק מזה, גם אם אני רוצה, גם אם מנסה כי אין בררה, הקנאה אוכלת אותי.
בזום זה יורד, אני מרגישה ניצחון כשאני עושה דברים שאני אוהבת תוך כדי השיעור. אני כל כך נהנית מהחופש הזה, חלמתי עליו.
למה אני בעצם מחכה? שימאס לי ואז שוב כמו שנה שעברה אברר על מכללת אחרת,שאני מתה להיות שם?.
וואי איזה קשה היה ברגע הזה שנה שעברה שהתקשרתי מאחת הכיתות בתיכון לשם, כמה רציתי אז להיות שם.
כמה רציתי השנה להיות שם. קטן עליי החומרי לימוד, והלהשלים, קטן עליי, בטח, גדולה שאני.
איך אני מצליחה הכל. מישהו יכול להסביר לי? איך? אולי כי אני באמת עם פול ביטחון ועוצמות,
אלה שרק חנקו אותי, רק חנקו אותי כל היום בתיכון היבש הזה, הרסו לי תנשמה.
בנות בסגנון אחד-והם חמודות ובסדר ...אבל נשמה כלואה, בתוך עצמה, בתוך דפוסים, אף אחד לא הגיע ללב שלי.
חיוכים מידי פעם הצליחו לחדור. אבל לא. זה פשוט לא זה. ככה זה כשאתה לא בטוח שמגיע לך, כשאתה לא אתה.
ואולי הייתי צריכה לעבור אתזה בכל מקרה ,בכל מקום, בכל דרך, כדי להיות מי שאני?
אולי זה היה המסע שלי ששמור לי שהייתי צריכה לעבור, זה מנחם. במיוחד כשכך כך טוב לי עם עצמי. ועם כולם.
לשתף זה מדהים, המשפחה שלי לא מתפשרת על ההכי מקצוענים. הרגשתי אחרי השיתוף ההוא כזאת קלילות. נכון, אני עוף מוזר, לבנתיים בכל מגזר. וזה לגמריי בסדר, מה יפה בלהיות כמו כולם, איכסה, מי שרוצה שיערב לו, זה לא שאני חריגה, כל אחד צריך ללכת עם מה שנפשו חפצה. אבל מותק, יש לך כישרון דרמה מטורףףףף כולם אומרים לך. את אומרת לעצמך. את יודעת אתזה,אהובונת. את אוהבת אתזה בדם. אז מה קרה? מה קרה שאת לא מקשיבה לנשמתך? למה את חונקת את השאלות שהיא שואלת? מותק. הם לא מהיצר הרע. הם ממנה. היא חכמה, היא עמוקה, הנשמה שלך, את לא מתארת לעצמך כמה, אל תחנקי אותה תני לה לפרוח תני לה להתבטא, תני לה לשאול, תני לה למרוד, גם אם זה קודש קודשים, תיזהרי אבל.
אם לא תתחברי מה הכל היה שווה. היית יכולה כבר להיברא רובוט. אם האור לא עובר דרכך אז מה בינך לגוש אבן..
אהובה,את לא גוש אבן. את אמא אדמה, את צומחת את פורחת את מדהימה.
כן את מגזימה במחמאות, הבנת שזה מה שאת צריכה ואת תתני אתזה לעצמך, מתוכך, במקום לחכות לסביבה.
מותק שלי, אני מקווה שיש לך את מי לשאול . שאת לא מתייאשת. שאת לא מחניקה שאלות. תתאמצי. תצאי מהקופסא, תעזרי לעצמך, כי אחרת סביב מי את רצה כל היום, סביב ילדה שבורה ולא שלמה?
חבל...תעזרי לעצמך, תשתפי, סתם כך במחשבות.
את אדם עמוק שלא צריך סיבות לחפש ולהתקרב.
בהצלחה נשמתי אוהבת אותך נורא.
תגידו זה מוגזם המחמאות?
ואם אתם חושבים שזה מוגזם..נו ו..?
שיערב לכם.