קשור ולא קשור לפורום אבל חייבת לפרוק ולשמוע דעות שהן לא שלי.
לפעמים אני מרגישה שחמותי מקנאה בי. ןאני לא בן אדם שחושב את הדברים האלה בדרך כלל.
ילדתי לפני שבועיים בפעם הראשונה, הלידה עצמה הייתה קשה ומורכבת. יומיים אחרי הלידה כשהיא ראתה אותי היא כל הזמן אמרה לי כמה חזרתי לעצמי ובחנה את הגוף שלי (זה מה שחשוב כרגע הגוף שלי? מה עם הנפש שלי שעדיין חלשה ולא חזרה לעצמה בכלל?). וכל הערב סיפרה את סיפור הלידה שלה שכבר שמעתי אלף פעם על כמה היא סבלה. וכל פעם השוותה את זה ללידה שלי ולמה שהיה לי כשלה לא היה. גם במהלך ההריון היא כל הזמן שאלה אותי אם יש לי סימני מתיחה וכל מיני שאלות בסגנון (לא עליתי הרבה במשקל והיא כל הזמן דאגה לציין את זה).
עכשיו אולי לחלקכן זה ישמע קצת מוזר, אבל כן אני מרגישה שהיא מקנאה. תמיד עושה השוואות בין מה שיש לי עכשיו למה שהיה לה בזמנו כשהייתה בגילי. זה נשמע קיצוני אבל אני מרגישה שכואב לה שהיא רואה שיש לנו הרבה בזמן שכשהיא הייתה צעירה לא היה לה כלום (היא תמיד משווה ומחפשת רחמים..). גם להורים שלי לא היה הרבה בצעירותם ובגלל זה היום כשאפשר הם רוצים להקל עלינו. והיא בגישה שאם היא סבלה זה בסדר שכולם יסבלו גם הבן שלה וכלתו (היא לא אמרה את זה במפורש).
העניין הוא עכשיו שפשוט אין לי כוח אליה! נפגשנו אתמול, שוב לא הפסיקה להגיד כמה שחזרתי לעצמי למרות שרואה את הכאבים שלי וההתנהלות הכללית שלי עם התפרים. לא מאמינה בעין הרע בדרך כלל אבל עד שהתאוששתי קצת, אחרי שהתחילה לדבר נהיו לי סחרחורות והיה לי לילה על הפנים.
רוצה לטפח את עצמי ולהרגיש טוב עם עצמי כשנפגשים עם המשפחה של בעלי אבל לא בא לי שכל פעם תפתח עליי עיניים ותעיר הערות כי היא עושה את זה. והדבר שהכי מעצבן זה שלפני הלידה היא בחיים לא דיברה בשפת המוצא שלה ועכשיו לא מפסיקה לדבר לידי בשפה אחרת. ואני יודעת שזה עליי אחרת למה שלא תדבר עברית?
בנות אני משתגעת, אולי זה ההורמונים, אולי לא יודעת מה אבל היא עולה לי על העצבים ולא פירטתי את הדברים העיקריים כדי שאיכשהו לא יזהו אבל היא פשוט מוציאה לי את החשק להיות לידה!
מה עושים??
לפעמים אני מרגישה שחמותי מקנאה בי. ןאני לא בן אדם שחושב את הדברים האלה בדרך כלל.
ילדתי לפני שבועיים בפעם הראשונה, הלידה עצמה הייתה קשה ומורכבת. יומיים אחרי הלידה כשהיא ראתה אותי היא כל הזמן אמרה לי כמה חזרתי לעצמי ובחנה את הגוף שלי (זה מה שחשוב כרגע הגוף שלי? מה עם הנפש שלי שעדיין חלשה ולא חזרה לעצמה בכלל?). וכל הערב סיפרה את סיפור הלידה שלה שכבר שמעתי אלף פעם על כמה היא סבלה. וכל פעם השוותה את זה ללידה שלי ולמה שהיה לי כשלה לא היה. גם במהלך ההריון היא כל הזמן שאלה אותי אם יש לי סימני מתיחה וכל מיני שאלות בסגנון (לא עליתי הרבה במשקל והיא כל הזמן דאגה לציין את זה).
עכשיו אולי לחלקכן זה ישמע קצת מוזר, אבל כן אני מרגישה שהיא מקנאה. תמיד עושה השוואות בין מה שיש לי עכשיו למה שהיה לה בזמנו כשהייתה בגילי. זה נשמע קיצוני אבל אני מרגישה שכואב לה שהיא רואה שיש לנו הרבה בזמן שכשהיא הייתה צעירה לא היה לה כלום (היא תמיד משווה ומחפשת רחמים..). גם להורים שלי לא היה הרבה בצעירותם ובגלל זה היום כשאפשר הם רוצים להקל עלינו. והיא בגישה שאם היא סבלה זה בסדר שכולם יסבלו גם הבן שלה וכלתו (היא לא אמרה את זה במפורש).
העניין הוא עכשיו שפשוט אין לי כוח אליה! נפגשנו אתמול, שוב לא הפסיקה להגיד כמה שחזרתי לעצמי למרות שרואה את הכאבים שלי וההתנהלות הכללית שלי עם התפרים. לא מאמינה בעין הרע בדרך כלל אבל עד שהתאוששתי קצת, אחרי שהתחילה לדבר נהיו לי סחרחורות והיה לי לילה על הפנים.
רוצה לטפח את עצמי ולהרגיש טוב עם עצמי כשנפגשים עם המשפחה של בעלי אבל לא בא לי שכל פעם תפתח עליי עיניים ותעיר הערות כי היא עושה את זה. והדבר שהכי מעצבן זה שלפני הלידה היא בחיים לא דיברה בשפת המוצא שלה ועכשיו לא מפסיקה לדבר לידי בשפה אחרת. ואני יודעת שזה עליי אחרת למה שלא תדבר עברית?
בנות אני משתגעת, אולי זה ההורמונים, אולי לא יודעת מה אבל היא עולה לי על העצבים ולא פירטתי את הדברים העיקריים כדי שאיכשהו לא יזהו אבל היא פשוט מוציאה לי את החשק להיות לידה!
מה עושים??
סתם... זאת היתה בדיחה...
