אבל משום מה אכפת לי יותר מזה שאין לי איפה לישון.
ואיכשהו כשמסתכלים בגלוי אתה מנסה להבין את עצמך, ולא, ונו בסדר זה שלא ישנתי לילה אחד לא אומר שצריך להתמקד בזה, גם לא שניים, ו ללמוד הרבה יותר מחי'ה משינה אז מה אכפת לי, גם ככה אם ממש נצרך הגוף יסכים ל, גם בפנים,
ונכון שבלי שינה יש פחות מחשבה וממילא קל יותר להכשל בבן אדם לחברו, אבל, בלי תורה עוד יותר,
ואני לא מזהה את עצמי ככה, אני לא ראוי'ה ל, אממ, אני רוצה חיי תורה ו אבל לא מתנהגת בצורה מתאימה, ואני רוצה יותר, להתקרב, לחיות, לשמוח, לקרב, לחיות, לשמח, ללמוד, אבל, אבל, אבל, למה,


[עשיתי היום תרגיל שלם בכימיה וחצי בסטטיסטיקה, ואפס דפי גמרא ואפס משניות ובקושי שלחתי מקורות ו אממ ריק לי,][ו*** אמר ש, אבל מתי בפעם האחרונה עשיתי את זה, כמו שצריך,][אני רוצה לצאת לבחוץ אבל אין לי איך,][למה אני כל כך מנותקת, חיים.]

אני שוכב שם על הרצפה, מרוקן, דומם.
שוכב במקום של עומדים מתאמץ להחזיק את הראש מעל המים הגואים, רק להצליח לנשום איזו נשימה של חמצן.
לעמוד לבד להיות איתן.

האם הוא אנוס גוף או אנוס נפש

יואו!

אני שונאת לבכות מדברים מטופשים. אבל,