טאטע יא טאטע.

טוב. הנה.

חיוך גדול,ו,אשכרה זה עובד!

• אתמול ניקיתי ממש, ו,זה עשה לי טוב.
• למדתי תורה
• היא הייתה ברוח טובה, וזה היה כיף (לעומת כל התקופה האחרונה שהיה לה מצברוח נאחס)
• אמנם בסוף דיברנו קצת זמן, אבל זה היה משמח
• שעתיים זום בהתנדבות
• קבענו שנעבוד על זה היום
• עבדנו על זה היום, יצא מהמם
• היא נסעה אליו שבת, ויש לי חדר לבד!
• מצאתי נעליים!
• הספר ההוא היה מדהים

ואני אוהבת את עם ישראל, הוא עושה לי טוב על הלב. אני אוהבת לחשוב עליו, ועל תפילות מלאות באנשים, ועל ריקודים,מלא מלא ריקודים בשמחה בלתי נתפסת, בקדושה ובאהבה.

טוב לנו בחיים אבאלה! לא חסר לנו כלום

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)