היא מתיישבת בפינה קטנה שמוצאת לעצמה בחורשה, מחכה לו בקוצר רוח.
כבר עברה שנה שלמה שלא ראתה אותו מאז שישבו ליד המעיין וניגנו. הוא החליט אז שזהו, הקשר שנרקם כאן- נגמר. הוא לא רוצה כרגע להמשיך, אין לו פניות נפשית לזה.
היא רואה מרחוק את עשהאל יורד מהאוטו.
הלב שלה דופק, כמה שהיא התגעגעה אליו. לפאות שלו העפות ברוח.
'הי מלכות, מה שלומך?' שואל אותה בביישנות.
'שלומי טוב, מאוד מאוד' מחייכת מלכות. שמחה כל כך לראותו אחרי המון זמן.
השיחה ממשיכה בלי הפסק. הוא השתנה מעט, חושבת לעצמה. הבגדים.. הפאות.. הסגנון דיבור. הכל.
אז מה רצית להגיד לי? מנסה לחתור למטרה שאליה נסע במיוחד.
ואז מגיע רגע האמת, היא שותקת. חוששת מהתשובה שלו.
עשהאל תולה בה עיניים שואלות.
מה אתה אומר שננסה שוב לצאת? ממלמלת מלכות.
היא מקבלת פרצוף חיוור כתגובה, יש שתיקה ארוכה, לאט לאט הפרצוף החיוור מאדים וה"לא" מגיע.
כמה שהיא הכינה את עצמה לכאב הכי גדול, זה לא עזר.
הדמעות צפות ועולות.
כמה שהיא חיכתה כל השנה הזו לחזור לביחד הזה. הוא לא יכול לעשות לה את זה עכשיו.
עשהאל לא ציפה כלל לשאלה הזו, בעצם הוא ידע שהשאלה הזו תבוא מתישהו.
בכל זאת הם אהבו אחד את השניה, היה להם אז קשר עמוק וטוב.
אבל עכשיו הוא כלל לא רוצה להתחיל לחפש מישהי, טוב לו עם החבר'ה בגבעה. להוציא את המרעה כל בוקר וללמוד תורה בנחת.
מלכות קמה מהאדמה עליה התיישבה, מנקה את הליכלוך שנדבק לה לשמלה, ומתחילה לפסוע חרש לעבר הטרמפיאדה.
'מלכות, בואי לכאן' קורא לעברה עשהאל
היא מנסה להתעלם מהקריאה שלו, היא פגועה, מלאת אשמה שהתקדמה צעד אחד מעבר.
'מלכות, תביני אותי. אני לא רוצה להתחיל לצאת בזמן הקרוב. טוב לי במקום בו אני נמצא. אני כבר לא עשהאל של לפני שנה, השתנתי לגמרי. אני רוצה לגמור את זה בטוב, בלי כעס ואשמה אחד על השניה.'
היא מוציאה את החליל מהתיק הקטן שלה.
זה הכי מרגיע אותה.. עושה לה טוב על הלב.
הזמן מרפא, היא נאנחת ומחייכת לעצמה.
זה יגיע בזמן הכי טוב ומדוייק בשבילי.
כבר עברה שנה שלמה שלא ראתה אותו מאז שישבו ליד המעיין וניגנו. הוא החליט אז שזהו, הקשר שנרקם כאן- נגמר. הוא לא רוצה כרגע להמשיך, אין לו פניות נפשית לזה.
היא רואה מרחוק את עשהאל יורד מהאוטו.
הלב שלה דופק, כמה שהיא התגעגעה אליו. לפאות שלו העפות ברוח.
'הי מלכות, מה שלומך?' שואל אותה בביישנות.
'שלומי טוב, מאוד מאוד' מחייכת מלכות. שמחה כל כך לראותו אחרי המון זמן.
השיחה ממשיכה בלי הפסק. הוא השתנה מעט, חושבת לעצמה. הבגדים.. הפאות.. הסגנון דיבור. הכל.
אז מה רצית להגיד לי? מנסה לחתור למטרה שאליה נסע במיוחד.
ואז מגיע רגע האמת, היא שותקת. חוששת מהתשובה שלו.
עשהאל תולה בה עיניים שואלות.
מה אתה אומר שננסה שוב לצאת? ממלמלת מלכות.
היא מקבלת פרצוף חיוור כתגובה, יש שתיקה ארוכה, לאט לאט הפרצוף החיוור מאדים וה"לא" מגיע.
כמה שהיא הכינה את עצמה לכאב הכי גדול, זה לא עזר.
הדמעות צפות ועולות.
כמה שהיא חיכתה כל השנה הזו לחזור לביחד הזה. הוא לא יכול לעשות לה את זה עכשיו.
עשהאל לא ציפה כלל לשאלה הזו, בעצם הוא ידע שהשאלה הזו תבוא מתישהו.
בכל זאת הם אהבו אחד את השניה, היה להם אז קשר עמוק וטוב.
אבל עכשיו הוא כלל לא רוצה להתחיל לחפש מישהי, טוב לו עם החבר'ה בגבעה. להוציא את המרעה כל בוקר וללמוד תורה בנחת.
מלכות קמה מהאדמה עליה התיישבה, מנקה את הליכלוך שנדבק לה לשמלה, ומתחילה לפסוע חרש לעבר הטרמפיאדה.
'מלכות, בואי לכאן' קורא לעברה עשהאל
היא מנסה להתעלם מהקריאה שלו, היא פגועה, מלאת אשמה שהתקדמה צעד אחד מעבר.
'מלכות, תביני אותי. אני לא רוצה להתחיל לצאת בזמן הקרוב. טוב לי במקום בו אני נמצא. אני כבר לא עשהאל של לפני שנה, השתנתי לגמרי. אני רוצה לגמור את זה בטוב, בלי כעס ואשמה אחד על השניה.'
היא מוציאה את החליל מהתיק הקטן שלה.
זה הכי מרגיע אותה.. עושה לה טוב על הלב.
הזמן מרפא, היא נאנחת ומחייכת לעצמה.
זה יגיע בזמן הכי טוב ומדוייק בשבילי.
)