פתאום...פתאום אני בכלל לא רוצה חורף.
הרעמים הא-לה מפחידים אותי.פתאום. מעוררים זכרונות כואבים שאני רוצה לשכוח. וקשה להתנתק מיזה.
ופתאום,הוא מפחיד אותי,החורף הזה.
ופתאום,הגשם הזה נשמע לי עצוב כלכך.
פתאום.
כי...כי..אני מתעוררת לחיים בחורף, ופתאום,פתאום עכשיו החורף טיפהלה מכבה אותי, ומעורר דברים אחרים...
(אוף. מחר יהיה יום עליז יותר בעזרתו יתברך)
אבל. היי.
היום היה עליז ביותר!
אופטימיות. שכחת? 
זה קצת מפחיד,פתאום. אבל,היה לי טוב היום.
ויצאתי לבחוץ, ופגשתי אנשים, והשקעתי, ולא ביזבזתי, ו..ו..נהנתי.מאוד.
כן,גם זה יכול לקרות טהורה.
אז ניתן לזכרונות להירגע קצת,
ונצא לרקוד בגשם
לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.
אי אפשר להפסיק.
(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)
