https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%91%D7%98-%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%AA%D7%99-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9-%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%9F
בעד הדטרמיניזם 1: טיעון הדילמה של פיטר ואן אינוואגן
אחד הטיעונים הנפוצים ביותר נגד הדטרמיניזם מובא בדרך כלל בשם הפילוסוף הצרפתי פיטר ון אינוואגן.[6] זהו טיעון דילמה שניתן להציג אותו כך: נניח שאני עומד כעת ברגע t ולפנַי שתי אפשרויות: לעשות X או לעשות Y (Y יכול להיות גם אי-עשיית X). הליברטריאניזם גורס כי שתי האפשרויות פתוחות בפני, ואני בוחר ביניהן באופן חופשי. נניח שבחרתי לעשות Y. באופן עקרוני אלוקים יכול להריץ את ה”סרט” אחורה, להחזיר אותי ואת העולם שוב לנקודת הזמן t, ולהעמיד אותי שוב באותו צומת, וייתכנו מצבים שבהם אכריע לעשות X. אבל מצב העולם עד רגע t זהה בשני המצבים; אם כן, מה גרם לי לבחור פעם ב-X ופעם ב-Y?
ואן איוואגן טוען כאן טיעון של ממה נפשך (טיעון דילמה): אם היה משהו שונה בעולם, או בנפשי פנימה, שגרם להבדל, כי אז יש נסיבות כלשהן שמהן נגזרה הבחירה שלי, כלומר זו לא בחירה חופשית באמת. ואם המצב בשני המקרים הוא אכן זהה ובכל זאת מאותו מצב עצמו יוצאות שתי תוצאות שונות, כי אז ההכרעה שלי נעשתה ללא סיבה, כלומר היא אקראית. אם כן, ממה נפשך, בין שיש סיבה קודמת ובין שאין, ההכרעה שלי אינה תוצאה של בחירה חופשית. או שיש כאן אקראיות או שיש כאן היקבעות דטרמיניסטית.
קל לראות היכן הכשל בטיעון הפופולרי הזה. בטיעוני דילמה הכשל הוא בדרך כלל בהנחת הדיכוטומיות המובלעת בהם. ובמקרה שלנו, הטיעון מניח הנחה סמויה כאילו יש רק שתי אפשרויות: סיבתיות או אקראיות. ההנחה של ואן-אינוואגן היא שאם אין הבדל במצב ברגע t, ובכל זאת בהזדמנויות שונות אותו אדם יכול לבחור בחירות שונות, אזי בהכרח מדובר באקראיות. אך זוהי טעות, או למצער הנחת המבוקש. הרי הוויכוח בין הליברטריאן לדטרמיניסט הוא בדיוק בשאלה זו. הדטרמיניסט טוען שהניגוד לדטרמיניזם הוא אך ורק אקראיות. הוא לא מכיר בקיומו של מכניזם שלישי. הליברטריאן לעומתו סובר שיש גם מכניזם שלישי: בחירה חופשית (ראה למעלה בסוף פרק א). טענתו של הליברטריאן היא ש”מכניזם” של בחירה חופשית אינו דטרמיניסטי מחד, אבל הוא גם לא אקראי מאידך. הטיעון של ואן אינוואגן לא מוכיח שהדבר לא נכון, אלא מניח זאת ומשתמש בהנחה זו כדי לבסס את עצמה. דומה כי ברקע טמונה אי הבנה פילוסופית, שכן ואן אינווגן חושב שחידושו של הליברטריאניזם הוא העובדה שייתכן דבר ללא סיבה, ולא בטענה שמדובר במכניזם שלישי. הליברטריאן סבור שאכן אין מאומה בסיטואציה בזמן t שקובע בהכרח את תוצאת הבחירה, אך עדיין מצב כזה לא בהכרח מבטא אקראיות, אלא יכול בהחלט גם לשקף בחירה חופשית (אם הפעולה נעשית מתוך שיקול דעת ולא בהגרלה).
בהערת אגב אציין כי למען האמת, טיעונו המקורי של ואן-אינוואגן הוא מעט מורכב יותר.[7] הוא מדבר על ניסוי סטטיסטי של בחירה חוזרת אלף פעמים באותו מצב, ובו נוצרת התפלגות סטטיסטית של בחירות ב-X או ב-Y. העובדה ששום דבר בסיטואציה הקודמת אינו קובע את התוצאה, והעובדה שנוצרת התפלגות סטטיסטית של הבחירות השונות, מצביעות לדעתו על כך שמדובר באקראיות. אבל גם הניסוח הזה לא מחזיק מים. מהתיאור בסוף פרק א קל לראות שגם התפלגות סטטיסטית של התוצאות, ואפילו תחזור על עצמה בממוצע בכל אלף ניסויים שנעשה (נאמר שתמיד נקבל 300 פעם בחירה ב-X ו-700 פעם ב-Y), עדיין לא מהווה בהכרח עדות לתהליך אקראי. בפרק השלישי של ספרי אני מסביר שגם אוסף של בחירות חופשיות בדרך כלל מתפלג סטטיסטית כמו אוסף של אירועים אקראיים. הליברטריאן סובר שכל המחקר הפסיכולוגי והחינוכי מבוסס על ההנחה הזו.
