לפעמים עולה רצון.

פשוט רצון.

 

הקושי הגדול, הוא הצורך להילחם בו כשהוא מאיים להוציא מאיזון נכון.

צריך לדעת איך לרצות ומה לרצות. 

 

אני יודעת שעכשיו רוצה שקט,

כדי להקשיב.

לעצמי.

 

בפשטות.

באהבה עמוקה.

 

הנה,
מפנה לך מקום,

כי יש מקומות שפשוט לא יכולים להכיל את שנינו...

 

לילה טוב, עולם. 

לילה טוב.

 

|נושםעמוק|

 

הלכתי.

השיעור היומי-
# פקעות #
כשיושבים ומפרידים פקעות ומנסים להבין איך לזהות, עוד לפני שמורידים את הקליפות העוטפות, האם יש או אין חיים מתחת לכל השכבות המגוננות ונטולות החיים כלפי חוץ.

התובנות שעלו -
אם יש קשיות עקשנית וכואבת או ריקנות חלולה ומתפוררת - אין חיים.
אם יש גמישות, תנועה והדהוד, גם אם בתנועה מאוד קטנה, של המגע שלי בה - יש חיים, ועוד איך יש.
לא תמיד שורשים מתים מעידים בהכרח על חוסר חיות.
אם יש יותר מדי חיים של אחרים סביבה, שנכנסים ויוצאים כבתוך שלהם, זה יכול ללמד שאולי אין לה כל כך חיים משל עצמה, כי הם קנו שביתה בתוכה והיא להם כבית...או שהם לקראת שקיעה, כי היא נאכלת מבפנים.
לפעמים נדמה שאין חיים בערימת הפקעות האלו, אבל כשנכנסים מתחת לשכבות המפוררות שלמעלה, מגלים מערכת שורשים מסועפת והרבה חיות, גם בדמות ניצנים וגבעולים שהנצו כבר.
כשנמצאים מחוץ למקום הגידול הטבעי, מחוץ לאדמה, כדי להמשיך חיים לחלקים הנמוכים שקבורים בפנים, יתחייב שמי שלמעלה ובא במגע עם העולם והאוויר יצטרך ''לשלם בחייו'', כדי שהם יחיו. מה שהיה יכול אולי להימנע, כשכולם היו בתוך בית הגידול, ואף אחד לא היה צריך לבוא על חשבון השני. לכולם היה מקום וביטוי ויכולת להוסיף עוד צמיחה וגדילה בעולם. וזה מוביל לתובנה הבאה ...
לפקעות יש יכולת מדהימה להכיל ולתת מקום גם לפקעות בת המסתעפות מהן. יש אותן ויש את בנותיהן, וכל אחת ומקומה ועניינה וגבעוליה ופרחיה, כל אחת מובחנת ויכולה גם לעמוד בכוחות עצמה.


אפשר ללמוד מהן דבר או שניים גם על עצמנו.