לפחות היא לא יודעת, למרות שהמ, היא קצת צריכה לדעת.
אבל כל עוד אני מצליחה לסחוף ולהרים תעצמי, ולשדר לה שהכל טוב ומצליח ונסתדר, הכל טוב.
היא ככ מלאת קלישאות שזה פסיכי, כאילו יש לה ביידים את הנוסחה לחיים טובים ויפים. באלי שהיא תקלוט כבר שאין לה כלום, ושאם דרך מסוימת זורמת לה זה מצויין, זה לא אומר שהיא תזרום לי.
ואיך שאמרתי לה שאני לא מלקה תעצמי. שקרנית גדולה אני. אני האדם שהכי מלקה תעצמו בייקום, וזה אפילו די ידוע, אבל בסדר היא לא צריכה לדעת אתזה..
היא בחיים לא הייתה יודעת להגיב נכון, לפחות ככה מרגיש לי, כאילו היא באמת לא יודעת ומסוגלת להגיב לדברים כאלו, היא תבוא אלי בפיתרונות כמו ההוא שאמר לי ללמוד על משמעות לחיים. שילך בעצמו ללמוד שחלק ממשמעות החיים זה לעשות טוב ולעזור לאחרים, והוא, עם המטלות שלו לא הועיל לי כלל.
החיים שלי על הפנים. אני בקושי מתפקדת. ואנשים עם קלישאות סתם יעשו לי אתזה יותר רע.
והיא, איך שאני באה ואומרת לה כמה קשה והיא שואלת מה היה טוב ומנסה להעצים אתזה. כואב לי, אוקי? אל תנסי להסיט את ההסתכלות מהקושי לדברים הטובים (גם ככה הם בקושי קיימים, ואילו שכן לא טובים עד הסוף) תלמדי להיות שם איתי, לחזק אותי בכאב האינסופי הזה שאני חווה.
אנשים זה מסובך. אנשים לא יודעים להגיב. ועדיף פשוט לא לשתף. הלוואי הייתי יודעת איך לעשות אתזה.
מפגרת מפגרת מפגרת.
