קודם כל-המשפט הזה, יאבא זה כזה משפט קדוש. ו,נכון.

והרוגע המתוק הזה. איי, אני מאוהבת בהרגשה הזאת. שאת יודעת שאת בידיים של ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו.

והגשם היום לא כועס,ולא מפחיד. הוא חמוד היום.

(עוד שבועיים הכל ייגמר)

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)