העצה היחידה היא לבנות את הקשר עם מי שהכי מכיר אותנו והכי אוהב ויכול לספק את הצורך הכי מבולבל שיש- בורא עולם. דהיינו לקבוע שעה (פחות או יותר כל אחד לפי כוחו) לשיחה ספונטנית עם הבורא ולשתף אותו בכל מה שעובר עלינו, להגיד תודה ולבקש עזרה והדרכה. שמעתי מפי מורים רבים וגם מנסיון אני יודע שהשעה הזאת בונה בנפש האדם יציבות ובטחון וכח יצירה כאלו שלא תלויים בשום גורם חיצוני...

לגבי המחשבות- פשוט להסיח את הדעת כל פעם שהמחשבה עליו עולה ולאט לאט זה יצטמצם. ככה זה עבד אצלי ואין לי שום סמכות... רק בתור עצה טובה.

ושיהיה לה בהצלחה

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....