בפעם הראשונה מאז תחילת הקורונה - אתם מארחים לשבת!
וכיאה לאירועים כאלה - נורא מתחשק לך פתאום להרשים את האוכל. כלומר, את האורחים, באוכל.
בראש שלך את כבר יודעת: ארבעה סוגים שונים של פשטידות! עוגיות בריאות! לחמניות זיתים!
ואת מתחילה במלאכה. ואז נזכרת פתאום: אחד האורחים רגיש לחלב. נו, טוב, את מוותרת על הגבינות בשתיים מן הפשטידות. אבל למה-הפשטידות-האלו-מסרבות-להתמצק?!!
טוב, כפרת עוונות. מה שיצא יצא. את מחליטה לפנות ללחמניות.
מערבבת בחדווה חומרים שונים, ואז - שומו שמים! את נזכרת שאין אבקת אפייה!
העניין הוא שהשמים באמת שומו, כלומר מטפטפים גשמי ברכה כבדים מדי.
את פונה בדחילו ורחימו לבעל: "הבעל, עננו!"
הבעל, במהירות מעבד של מחשב (כלומר, הוא שקוע בלימודים במחשב), מהמהם: "אבקת אפייה, את אומרת? מיד."
המיד מתארך לרבע שעה שאת על קוצים ועל ידייך כפפות - אי אפשר להקליד איתן בפלאפון בינתיים...
בסוף הוא יוצא במסירות-גוף אל הגשם המזדלעף, כמנהג בני הנוער - בפליז ובסנדלי שורש. חוזר דווקא מהר למדי - יבורכו שעות הלילה בסופר - עם עוד כמה הפתעות נחמדות. (כמו ארטיקים פרווה לרגיש-החלב. בחורף.)
סוף-סוף את יכולה לחזור לאפייה.
החדווה קצת נקטעת כשהתינוקת מתעוררת בבכי. לא, מתוקה, קניות בגשם זה דבר אחד - אבל טיול לא בא בחשבון. לא נורא, שירים ונדנודים באים בחשבון.
היא נרדמת, ואת פונה להכניס את כל הכבודה האפויה אל המקרר.
שזועק אלייך במלוא הלכלוך שהוא צבר מאז פסח האחרון. מאז לא נגעה בו יד סקוטש, אבל יד ילדים-רעבים-בסגר נגעה בו גם נגעה.
ובשבת יש אורחים!...
מזעיקה את הבעל, ששוב נענה לך בקול ממוחשב (הוא באמצע לימודים, כזכור). הוא נענה לזעקה המשולבת שלך ושל המקרר.
וכך, בחצות הלילה, אתם מוצאים עצמכם מוציאים מצרכים מהמקרר ושולפים מדפים ומגירות כדי להבריק אותו היטב.
חצות וחצי. את מותשת ורעבה כהוגן. ריח המאכלים שהכנת משתלב בריח הניקיון של המקרר. את מביטה במקרר הנקי והגדוש - ולבך מתרחב.
כמה טוב שיש שבת!
כמה טוב שיש אורחים...
(אחותי היקרה! אם את קוראת את זה - תדעי שהכול באמת מאהבה
)
וכיאה לאירועים כאלה - נורא מתחשק לך פתאום להרשים את האוכל. כלומר, את האורחים, באוכל.
בראש שלך את כבר יודעת: ארבעה סוגים שונים של פשטידות! עוגיות בריאות! לחמניות זיתים!
ואת מתחילה במלאכה. ואז נזכרת פתאום: אחד האורחים רגיש לחלב. נו, טוב, את מוותרת על הגבינות בשתיים מן הפשטידות. אבל למה-הפשטידות-האלו-מסרבות-להתמצק?!!
טוב, כפרת עוונות. מה שיצא יצא. את מחליטה לפנות ללחמניות.
מערבבת בחדווה חומרים שונים, ואז - שומו שמים! את נזכרת שאין אבקת אפייה!
העניין הוא שהשמים באמת שומו, כלומר מטפטפים גשמי ברכה כבדים מדי.
את פונה בדחילו ורחימו לבעל: "הבעל, עננו!"
הבעל, במהירות מעבד של מחשב (כלומר, הוא שקוע בלימודים במחשב), מהמהם: "אבקת אפייה, את אומרת? מיד."
המיד מתארך לרבע שעה שאת על קוצים ועל ידייך כפפות - אי אפשר להקליד איתן בפלאפון בינתיים...
בסוף הוא יוצא במסירות-גוף אל הגשם המזדלעף, כמנהג בני הנוער - בפליז ובסנדלי שורש. חוזר דווקא מהר למדי - יבורכו שעות הלילה בסופר - עם עוד כמה הפתעות נחמדות. (כמו ארטיקים פרווה לרגיש-החלב. בחורף.)
סוף-סוף את יכולה לחזור לאפייה.
החדווה קצת נקטעת כשהתינוקת מתעוררת בבכי. לא, מתוקה, קניות בגשם זה דבר אחד - אבל טיול לא בא בחשבון. לא נורא, שירים ונדנודים באים בחשבון.
היא נרדמת, ואת פונה להכניס את כל הכבודה האפויה אל המקרר.
שזועק אלייך במלוא הלכלוך שהוא צבר מאז פסח האחרון. מאז לא נגעה בו יד סקוטש, אבל יד ילדים-רעבים-בסגר נגעה בו גם נגעה.
ובשבת יש אורחים!...
מזעיקה את הבעל, ששוב נענה לך בקול ממוחשב (הוא באמצע לימודים, כזכור). הוא נענה לזעקה המשולבת שלך ושל המקרר.
וכך, בחצות הלילה, אתם מוצאים עצמכם מוציאים מצרכים מהמקרר ושולפים מדפים ומגירות כדי להבריק אותו היטב.
חצות וחצי. את מותשת ורעבה כהוגן. ריח המאכלים שהכנת משתלב בריח הניקיון של המקרר. את מביטה במקרר הנקי והגדוש - ולבך מתרחב.
כמה טוב שיש שבת!
כמה טוב שיש אורחים...
(אחותי היקרה! אם את קוראת את זה - תדעי שהכול באמת מאהבה
)
