הפעם אני לבד. כמעט התמכרתי ללהיות כל הזמן בעשייה, להיות כל הזמן עם אנשים, בחוויות, בריגושים. כמעט שכחתי איך מריח הרגע הזה, והרגע הזה מריח כמו ים בגשם.
לפעמים כשמתרכזים ברגע הזה אפשר להשאב לחורים שחורים ואפשר להגיע לגן עדן, אתה תמיד תצטרך לקחת את הסיכון.
מישו שם שירים בלועזית, אני לא מבינה שום מילה אבל באופן כללי יש לזה אנרגיה של שלווה, שירים כאלה שמרגיעים בפנים.
על הרגל שלי למטה איש עם שרירים ו12 עגילים חרט magic. גם על הרגל של עדן הוא כתב, אבל זה היה פחות מרגש. אחד, בגלל שהוא באמת קסם ושתיים, כי זה הקעקוע מספר לא ספיר שלו. הוא כבר ממש מכור לזה.
יש פרסומת של יוטיוב של איזה ילד שקיבל בור שחור סתם ככה ויש לו סרטן ובטח אמא שלו שילמה עתק כדי שהוא יזיל דמעה ואנשים יתרמו להם. מסכנה. גם כן, בורות, אין להם תקנה.
לכתוב magic על רגל, זה פלא. כי רגליים הם פלא.
כל צד אתה הולך זה טוב. רק תוודא שאתה בכיוון הנכון, וגם אם אתה טועה, אתה תמיד יכול להסתובב ולבחור כיוון חדש. אבל אם הרגליים שלך מנוונות..
הרגליים שלי עוברות גילגולים שלמים כאן. לאחרונה אני מרגישה שאני משתנה וזה מוזר לי, אני פתאום מריחה פרחים, ויש בי רצון מוזר ללטף אותם. אני מריחה ים, וכביסה. זה מרגיש חפף לגמרי.
והמצפון.
המצפון נולד עכשיו, כמי הגיע ביחד עם הלב, אחד פלוס אחד. חינם.
הטפטוף נהיה לגשם והגשם מרטיב. ואני קמה ונכנסת לבר בחוף, בר של אנשים בודדים, בר של אנשים שבורחים מהרעש של השקט שבבית שלהם
אני בוחרת פינה שקטה ופותחת הלב. אני אוהבת. אני אוהבת.
קשה לאהוב כשהלב מתגעגע, הרבה פעמים הוא משקר כשהוא אומר שהוא אוהב אבל הוא כואב. הוא שורף מגעגוע. רק לפעמים אתה מרגיש שהגעגוע הוא באמת אהבה. אבל זה רק לעיתים נדירות.
אני מתגעגעת לאנשים טובים שלא יהיו אצלי יותר, אבל אני אסירת תודה שהכרתי אותם.
אני אסירת תודה שיש לי רגליים ושהם יודעות שתמיד אפשר לשנות כיוון, אני אסירת תודה שיש לי magic. אני אסירת תודה שיש תהליך, שיש חיים, שיש ריח. אין דבר יותר טוב מריח של אהבה של געגוע.


