השם ישמור וירחם. אבאלה מה שעבר עליי עכשיו.
הקטע הוא שאשכרה הרגשתי,ממש ממש איך הדם נוזל לי מהפרצוף, וכשהצצתי במראה אשכרה ראיתי פרצוף לבן. בחיים לא ראיתי אנשים שככה מחווירים עד כדי כך כמו שקרה לי הרגע.
ואני חייבת איזה שוקולד להעלות את הדם בחזרה או משהו. זה כאילו הוא הפסיק לזרום
מה קשורה החולשה הזאת עכשיו בכל הגוף וואי
האמת שזה התחיל להירפא קצת.. אבל וואו איזה כאב זה היה, איך כל הגוף רעד מרוב כאב, זה פילח אותי לגמרי.
(אני צריכה תזכורת לא לחתוך לעצמי שוב את האצבעות.)
זה עוד בשלבי התרפאות, איזה הזוי
לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.
אי אפשר להפסיק.
(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)
