מרגיש סגירת מעגל הכי עצובה בעולם, כמו הפעם הראשונה שנסעתי איתם לראות את הבית. לא רוצה לשאול למה, לא רוצה להתרעם כלפי שמיא אבל מרגישה שאני לא במקום הזה של להרפות ולהתכופף מול הרצון האלוקי. קשה לי לשחרר שליטה.
אני עוד כל הזמן מתלבטת אולי ללכת אליו להגיד לו אני יודעת שאנחנו אוהבים וכל מה שהיה זה באמת כי כבר הרבה זמן לא הכרנו אחד לשני אהבה וגם אני הייתי קשה אלייך. שנינו עישנו דברים בלתי נסלחים ואולי עוד אפשר לאחות את השברים. בוא נלך לבית מלון שבוע רק אני ואתה נחזיר לעצמנו את הימים שהיינו אוהבים ונדבר על הכל בינינו כי בתכלס הבעיות שלנו זה לא בינינו, אלא מול אחרים (המשפחות שלנו ואנשים שרואים. הכל אצלו סביב איך רואים אותי מה חושבים עלי) ננסה לפתור אותם מתוך אהבה ולא מתוך התנצחות. ונראה אם זה הולך. אם לא אז ניפרד כמו שני אנשים בוגרים.
אבל משום מה אני לא עושה את זה. אולי כי אני רוצה שלום בית רק כי אני לא רוצה לחוות את הכאב שאני חווה עכשיו? יש בי מקום שלא סומך עליו שבאמת יתן לי את הצרכים שאני צריכה. וגם כי אני יודעת שאנחנו באמת לא ממש מתאימים ויכול להיות מישהו אחר שחצי מהבעיות בכלל לא יהיו. אבל מצד שני בגלל זה מפרקים בית? רק כדי לשדרג? כדי למצוא משהו יותר טוב?
המטפל הזוגי אומר שהוא פשוט לא בנוי ובשל לנישואין ולקשר הדדי. אלא אם כן תהיה מישהי טאטלה שלו, או שברור לה מעמדות של גבר ואישה במשפחה כמו פעם. אז מצד אחד אני מרגישה שאני בוחרת בעצמי ובכל הדברים שיש לי שהוא לא יכל להכיל. אני אישה מאוד עוצמתית חופשיה והיה לו קשה להכיל את זה. זה הלחיץ אותו. מצד שני אולי אנחנו התיקון אחד של השני. ומצד שלישי חלק ממני זה גם שאהבתי את השקט והיציבות שהוא נותן. אבל שוב בזמן האחרון אני בכלל אל מרגישה יציבות. יום חמישי עוד אמר אני לא חושב שאפשר לגשר על הפערים בינינו אבל אני רוצה אותך. יום שישי אמר אני חושב שכדאי להיפרד . כמה ימים לפני זה עוד הבאנו שולחן הביתה, רקד לי בזום וכו'.
המטפל אמר שמה שהרחיק אותו זה שאני שידרתי ריחוק (אחרי כל התקופה הזאת) ולא שידרתי לו 'אני פה עד הסוף בכל הכוח'. ומצד שני גם אני צריכה מישהו שיתמוך שיהיה שם בשבילי כשלי אין את עצמי. ועוד אמר המטפל שאי אפשר לשפוט אותי כי הייתי בדרך ללא מוצא סוג של בלי ברירה הוא רק דרש ודרש ולא היה לו מה לתת. אבל שוב כשאוהבים אז הכל דבש והוא מתרכך ומצליחים להגיע להבנות. מצד שני אי אפשר לבנות רק על אהבה, מתישהו לא תהיה אהבה ויהיה צריך לתחזק אותה .
כן יש משהו קל בלפרק הכל ולדמיין מציאות שבה כל האפשרויות פתוחות ואני יכולה לבחור בעל אחר יותר טוב יותר מתאים. ולעשות את כל הדברים שאני רוצה ושהכל יהיה אפשרי. אבל לא מרגיש לי שזה סיבה להתגרש.
והנקודה האחרונה. אם הרצון נמצא רק אצלי (וגם אצלי הוא בלבטים) אז מה יעזור ששוב אני ידחף אותו. כי זה רק גורם לי לחשוב שפעם הבאה שאני אצטרך תמיכה שתהיה קשורה לנושא הזה עוד פעם הוא לא יצליח להחזיק אותי.
יש לציין שהייתה לי תקופה של דיכאון וחרדה בתחילת הנישואים והוא ממש תמך בי. ולא נבהל. אבל ברגע שמשהו קצת מתרחק ממנו- למשל שפתאום אני מרגישה צורך לטוס לטייל חודש לבד, הוא יקבל את זה אולי -אבל יחווה את זה כערעור כל הרצון להיות איתו. או למשל לגור קרוב להורים, הוא חווה את זה כאת לא רוצה אותי אלא אותם. ושאת כל החברות שלי הוא לא אוהב משום מה ונראלי חווה קשרים אחרים שלי כאיום עליו.
והנקודה האחרונה. אמא שלו. יש שם מערכת יחסים לא בריאה בעליל. ברמה שאמר לי אני לא משתף אותם בכלום כשתכירי אותם תביני. היא עשתה לי את המוות ובעלי תמך בי אבל עכשיו אני מרגישה כשהחליט להתגרש אז כמובן הם מאושרים עד הגג אבל אולי זה סתם קנאה . (לפני החתונה היא רק בכתה הבן שלי עוזב אותי וכו.. אחרי החתונה כל שניה מתי אתה בא אלי למה עזבת אותי... אחרי הפעם הראשונה שרצה להתגרש ואני דיברתי איתו היא גרמה לו להמשיך לחשוב על זה עוד שבוע אח''כ לא דיברה איתי ועשתה פרצופים. כי היא חיה כמו פעם אז ברור לה שאישתו של בנה צריכה להיות כמו שהיא לבעלה... )
תמיכה עצות והבהרות יתקבלו בברכה אתם לא מבינים כמה אני נעזרת בכם.
כמובן שאני בטיפול פסיכולוג גם ולוקחת בשעת הצורך ואבן.. שזה כמו רסקיו. ואז הכל נראה יותר רגוע
אני עוד כל הזמן מתלבטת אולי ללכת אליו להגיד לו אני יודעת שאנחנו אוהבים וכל מה שהיה זה באמת כי כבר הרבה זמן לא הכרנו אחד לשני אהבה וגם אני הייתי קשה אלייך. שנינו עישנו דברים בלתי נסלחים ואולי עוד אפשר לאחות את השברים. בוא נלך לבית מלון שבוע רק אני ואתה נחזיר לעצמנו את הימים שהיינו אוהבים ונדבר על הכל בינינו כי בתכלס הבעיות שלנו זה לא בינינו, אלא מול אחרים (המשפחות שלנו ואנשים שרואים. הכל אצלו סביב איך רואים אותי מה חושבים עלי) ננסה לפתור אותם מתוך אהבה ולא מתוך התנצחות. ונראה אם זה הולך. אם לא אז ניפרד כמו שני אנשים בוגרים.
אבל משום מה אני לא עושה את זה. אולי כי אני רוצה שלום בית רק כי אני לא רוצה לחוות את הכאב שאני חווה עכשיו? יש בי מקום שלא סומך עליו שבאמת יתן לי את הצרכים שאני צריכה. וגם כי אני יודעת שאנחנו באמת לא ממש מתאימים ויכול להיות מישהו אחר שחצי מהבעיות בכלל לא יהיו. אבל מצד שני בגלל זה מפרקים בית? רק כדי לשדרג? כדי למצוא משהו יותר טוב?
המטפל הזוגי אומר שהוא פשוט לא בנוי ובשל לנישואין ולקשר הדדי. אלא אם כן תהיה מישהי טאטלה שלו, או שברור לה מעמדות של גבר ואישה במשפחה כמו פעם. אז מצד אחד אני מרגישה שאני בוחרת בעצמי ובכל הדברים שיש לי שהוא לא יכל להכיל. אני אישה מאוד עוצמתית חופשיה והיה לו קשה להכיל את זה. זה הלחיץ אותו. מצד שני אולי אנחנו התיקון אחד של השני. ומצד שלישי חלק ממני זה גם שאהבתי את השקט והיציבות שהוא נותן. אבל שוב בזמן האחרון אני בכלל אל מרגישה יציבות. יום חמישי עוד אמר אני לא חושב שאפשר לגשר על הפערים בינינו אבל אני רוצה אותך. יום שישי אמר אני חושב שכדאי להיפרד . כמה ימים לפני זה עוד הבאנו שולחן הביתה, רקד לי בזום וכו'.
המטפל אמר שמה שהרחיק אותו זה שאני שידרתי ריחוק (אחרי כל התקופה הזאת) ולא שידרתי לו 'אני פה עד הסוף בכל הכוח'. ומצד שני גם אני צריכה מישהו שיתמוך שיהיה שם בשבילי כשלי אין את עצמי. ועוד אמר המטפל שאי אפשר לשפוט אותי כי הייתי בדרך ללא מוצא סוג של בלי ברירה הוא רק דרש ודרש ולא היה לו מה לתת. אבל שוב כשאוהבים אז הכל דבש והוא מתרכך ומצליחים להגיע להבנות. מצד שני אי אפשר לבנות רק על אהבה, מתישהו לא תהיה אהבה ויהיה צריך לתחזק אותה .
כן יש משהו קל בלפרק הכל ולדמיין מציאות שבה כל האפשרויות פתוחות ואני יכולה לבחור בעל אחר יותר טוב יותר מתאים. ולעשות את כל הדברים שאני רוצה ושהכל יהיה אפשרי. אבל לא מרגיש לי שזה סיבה להתגרש.
והנקודה האחרונה. אם הרצון נמצא רק אצלי (וגם אצלי הוא בלבטים) אז מה יעזור ששוב אני ידחף אותו. כי זה רק גורם לי לחשוב שפעם הבאה שאני אצטרך תמיכה שתהיה קשורה לנושא הזה עוד פעם הוא לא יצליח להחזיק אותי.
יש לציין שהייתה לי תקופה של דיכאון וחרדה בתחילת הנישואים והוא ממש תמך בי. ולא נבהל. אבל ברגע שמשהו קצת מתרחק ממנו- למשל שפתאום אני מרגישה צורך לטוס לטייל חודש לבד, הוא יקבל את זה אולי -אבל יחווה את זה כערעור כל הרצון להיות איתו. או למשל לגור קרוב להורים, הוא חווה את זה כאת לא רוצה אותי אלא אותם. ושאת כל החברות שלי הוא לא אוהב משום מה ונראלי חווה קשרים אחרים שלי כאיום עליו.
והנקודה האחרונה. אמא שלו. יש שם מערכת יחסים לא בריאה בעליל. ברמה שאמר לי אני לא משתף אותם בכלום כשתכירי אותם תביני. היא עשתה לי את המוות ובעלי תמך בי אבל עכשיו אני מרגישה כשהחליט להתגרש אז כמובן הם מאושרים עד הגג אבל אולי זה סתם קנאה . (לפני החתונה היא רק בכתה הבן שלי עוזב אותי וכו.. אחרי החתונה כל שניה מתי אתה בא אלי למה עזבת אותי... אחרי הפעם הראשונה שרצה להתגרש ואני דיברתי איתו היא גרמה לו להמשיך לחשוב על זה עוד שבוע אח''כ לא דיברה איתי ועשתה פרצופים. כי היא חיה כמו פעם אז ברור לה שאישתו של בנה צריכה להיות כמו שהיא לבעלה... )
תמיכה עצות והבהרות יתקבלו בברכה אתם לא מבינים כמה אני נעזרת בכם.
כמובן שאני בטיפול פסיכולוג גם ולוקחת בשעת הצורך ואבן.. שזה כמו רסקיו. ואז הכל נראה יותר רגוע
