אולי פשוט לעשות את המקסימום שאת יכולה (אבל להשקיע ממש) ואם עדיין זה לא מספיק ועדיין לא מרוצים אז פשוט תגידי לעצמך שזה היכולות שלך ובעייה שלהם שזה מה שהם ציפו ממך

תסבירי להם שזה מה שאת וזהו!!

אל תהיי מישהי אחרת! חבל

אל תרגישי חייבת גם להוציא את המקסימום

תלכי לדברים האלה בכיף

בלי רצון להצליח

תעשי "אני אנסה"

מקסימום לא תצליחי

מלחיץ אי יכולה פתאום להרגיש את הלב שלי דופק במהירות האור וכאילו יש לי קשיים בנשימה.... הציפיות ממני הן מאד גבוהות... וגם אף פעם לא קרה שנכשלתי במשו אז עוד יותר.....

אני סובל בצורה קשה מתגובות של אחרים - 

כל דבר שאני עושה- אני חושב - אולי מישהו ראה וחשב ככה וככה? ועל דברים ממש הזויים!

ואני יכול להיות בפאדיחה כל היום למרות שכלום לא קרה ואני סתם מדומין

בדרך כלל אני מנסה לחשוב שמה שה' רוצה ממני זה להתעלם ואני בכוח מנסה להתעלם ולעשות דברים בלי לחשוב חצי שעה

למרות שאני אומרת לעצמי שוב ושוב ' ימטומטמת מה לעזעזל איכפת לך מה אנשים חושבבבביייםםם, תעשי מה שבא לך ומה שאת חושבת שטוב!!' ולא, לפעמים זה פשוט לא עוזרר

ואני יוצאת מפגרתת

להבין שכל אחד עסוק בשיט שלו 

לאף אחד לא ממש איכפת ממה שאת\ה עושה, או מה שלא

וגם הייתי עובדת על הביטחון עצמי באופן כללי

התחושה הנוראית שאם לא הצלחנו אנחנו לא שווים ממש רווחת היום כמו שאת ואני ועוד הרבה מקרים מעידים... הלחץ ברחוב (איך אני נראה) ובעבודה ובכל דבר גובר וגובר וממש הורס הרבה נפשות בעם ישראל. תופעת הנשירה שמתגלה היום בציבור החרדי למשל היא תולדה של אותו לחץ איום שמפעילים עליהם מעבר ליכולת של הילד לסבול.. אז את לא לבד. 

אבל מה התרופה? 

ה' שידע מה הולך להיות ולאיזה נפילות אנחנו הולכים ליפול וכמה לחץ הולך להיות עלינו כבר הקדים רפואה למכה בשיחתו המופלאה של רבי נחמן- וְהַכְּלָל, שֶׁעִקָּר הוּא הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין שֶׁיִּהְיֶה כּוֹסֵף תָּמִיד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וּבְתוֹךְ כָּךְ מִתְפַּלְּלִין וְלוֹמְדִין וְעוֹשִׂין מִצְווֹת (שיחה נ"א)

 זה נראה טירוף בעולם- הרי אתה לא מצליח! מה זה חשוב הרצון? דמיני מישהו שברחה לו הרכבת האחרונה הבייתה והוא עומד שם על הרציף וכוסף ומתגעגע לרכבת שתבוא. משוגע לא?

רבי נחמן לא חושב ככה. רצית? זה העיקר. וזה חשוב בעיני ה' אפילו יכול להיות שאולי יותר מכמה מעשים... 

זה לגבי דברים שבקדושה. לגבי עולם החול באמת אין לי כל כך פיתרון כי הרי כל העולם הזה מושתת על תוצאות והישגים..

ואף על פי כן נראה לי שיש עצה לזה בדברי רבי נחמן בשתי שיחות שנראות כסותרות- מאמרים כ"ג וכ"ד בליקוטי מוהר"ן תניינא. שם מלמד רבי נחמן את הפרדוקס הפסיכולוגי הבלתי אפשרי- כיצד להישאר בשמחה ובכל זאת להשלים עם הכשלונות ועוד יותר- שהכשלונות יגבירו את השמחה. אם באמת מפריע לך תוכלי לעיין שם באופן רציני כדי למצא רפואה לנפשך.

(עיון הכוונה להקדיש ללימוד משהו כמו חצי שעה ביום למשך תקופה מסוימת כל אחד כפי היכולת...)

בהצלחה רבה.

היא לעשות את הדברים מפחד שאני יכשל.... לאו דווקא אם אנשים אחרים ידעו על כך.... (למרות שזה עיקר הבעיה)

והיא אפשר לא להתייחס לתגובות של אחרים עם האחרים הם המשפחה שלך.... הם מאמינים בי והכל וכשאני נכשלת כאילו אכזבתי אותם....

מה שיצא מהשיחה זה שנכון וצריך לקבל ביקורת בונה ולא רק שצריך אלא ממש כדאי כמו שכותב רבי נחמן "כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל דָּבָר יָקָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה, מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ" (מאמר ל"ד בליקוטי מוהר"ן) וכדאי מאוד לקבל אותה ממנו. אמנם רבנו ידע והבין כמה אנחנו נפגעים מביקורת (אפילו ביקורת כלפי עצמנו) ולכן הדריך אותנו בהדרכה מדויקת איך לחיות ולהתקדם בלי להיפגע ורק להיבנות. איך?

חיפוש. כלומר צריך הקשבה אמיתית לביקורת. לכבד אותה. שזה אגב מפחית מאוד את עצמת הפגיעה ברגע שמבררים יפה מה אני צריך להתקדם על פי הביקורת..

ועוד דבר. שורש הפגיעה (או החרפה בלשון רבינו) היא משבירת כלי החסד. מה הכוונה? הכוונה שאנחנו לא מספיק רוצים את החסד. לא מספיק מבקשים אותו, מחפשים אותו. ומה  "אור החסד" אותו צריך לבקש על פי רבינו?

אנחנו צריכים לבקש להרגיש אהובים אצל ה' יתברך. "אור" זה סוג נקי וטהור של רגש ו"חסד" זה במובן מסוים אהבה. שורש האור זה ה' יתברך ושורש החסד זה אהבת ה' כלפינו. אנחנו לא צריכים לבקש להרגיש נאהבים ע"י אדם או חיה או חברה. רק אצל ה'.

אבל כמו שכתבתי קודם- הרי " יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל דָּבָר יָקָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה, מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ"

איך מיישבים את הסתירה?

אין כמו תורתו של רבי נחמן כדי ליישב בין ההפכים. הנקודה היקרה של החבר (האיש/ה המבקר/ת שזה יכול אפילו להיות את בעצמך...) היא עוד דרך שבה ה' מנסה לקדם אותך, להעצים אותך. רבינו מלמד- מה בעצם מסתתר מאחורי הביקורת? אני אוהב אותך! אם נחפש את זה בודאי שנרגיש נאהבים מאוד מאוד..

ואסיים בכך שאני תמיד מתפלא איך חברים שלי כשקורים להם תקלות רציניות כמו שלילת רשיון או פנצ'ר ביום שישי כשצריך להגיע הבייתה ועוד כל מיני כשלונות... מחייכים ואומרים משהו בסגנון של "איזה תיקונים"...

ה' יזכה אותנו. מחילה על האורך אבל נראה לי זה באמת נצרך. לתוספת עיון אפשר ללמוד את תורה ל"ד ופירושה בליקוטי הלכות. בהצלחה רבה. 

(@תורין כדאי לך גם לקרא...)

או משו אפילו לא יעיר לי או יגיד לי יכולת להצליח..... זה יהיה תחושה שלי נטו....

למרות שגם מה שכתבתי נוגע לעניין מאחר שלפעמים את עצמך היא המבקרת..

מה שאת מדברת עליו אם הבנתי נכון זה שאת בעצם מאשימה את עצמך כשאת נכשלת וזה גורם את הפחד מלעשות דברים..

עצתי החד משמעית היא שתשתדלי להפסיק להאשים את עצמך. זה לא עוזר בכלל בכלל. אלא תעשי חשבון נפש פשוט- עשיתי מה שאני יכולה? אם כן מעולה. אם לא- אז בבקשה. תעשי. אבל הכל בשמחה וברוח טובה כי השמחה היא מצווה גדולה ממש ועוד כשאת עצובה- כל מי שמסביבך סובל ברמה כזאת או אחרת. 

מקווה ממש שתצליחי. בהצלחה.

אני ינסה..... בפעם הבאה.....

כי חברות שלי "חולות" בזה ברמות קשות וזה סיוטטטט

הם חושבים שבגלל שיש לי שכל זה אומר שאני ברמה של איינשטיין אם לא יותר (לא ההורים שלי... יותר בכיוון האחים) אז כל דבר אני מסוגלת גם דברים שהם בעצמם לא מסוגלים לעשות.....

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....