רוצה לשאול מחכמת הפורום גם-
אני חצי שנה אחרי לידה ועובדת מהבית 6 שעות ביום, והקטן איתי כי לא מצאתי לו מסגרת (עברנו לעיר חדשה ואני עדין לא ממש מכירה פה, ולא יודעת איך אפשר לברר). ואני אוהבת אותו מאד והוא כזה חמוד וממיס, אבל לפעמים מרגישה על הקצה...
יש את התינוק שעכשיו יותר ויותר רוצה יחס,
ועבודה
ובית עם כל מה שיש לעשות בו
ולימודים שעדיין לא גמרתי
😖
כל יום אני אומרת המון תודה על כל זה, כי באמת אני חושבת שזה הכל מתנות ואשרי שזכיתי,
וגם בעלי חמוד ואוהב ומחמיא תמיד ועוזר המווווווווון (הוא לא עוזר, הוא עושה. ברמה כזו)
וגם מהמשפחה שלי יש המון רצון לעזרה (רק שטכנית אנחנו גרים בעיר אחרת)
אבל עם זאת יש ימים שאני מפחדת שאני מפתחת דיכאון 😞.
וכאן בפורום לא מכירים אותי ולא מפחדת בינתיים מאאוטינג אז אני אספר שחוויתי דיכאון קשה וכואב בגילאים 13-17, ואח"כ טיפול וברוך השם מליון פעמים שאני יכולה לומר שעברתי את זה.
אבל אני לא רוצה לחזור לשם.
אחרי הלידה דיברתי עם בעלי וסיכמנו שאם אני מרגישה שהדכאון חוזר נטפל בזה מיד, והיו ימים שחשבתי על זה, אבל לא באמת יש לי זמן וכוח לחפש איך לטפל.
וגם אני חושבת שזה יותר קשור לעומס, ואם הייתי מוצאת סידור לחמוד אפילו לכמה שעות זה היה פותר את הבעיה, אבל הוא עדיין אף פעם לא עזב אותי, וזה מפחיד אותי קצת, ולא יודעת איך להתחיל לחפש.
אולי זה גם קשור לכך שאני מטבעי יותר שומרת פגיעות ועצבות בלב וקשה לי לשתף, כך שדברים קטנים נשארים בפנים ולא הולכים לשום מקום, רק צוברים ריבית והצמדה, וגם מנסה להיות גיבורה ולהצליח בהכל.
אז לפחות פה שיתפתי
תודה למי שקראה🙏
אני חצי שנה אחרי לידה ועובדת מהבית 6 שעות ביום, והקטן איתי כי לא מצאתי לו מסגרת (עברנו לעיר חדשה ואני עדין לא ממש מכירה פה, ולא יודעת איך אפשר לברר). ואני אוהבת אותו מאד והוא כזה חמוד וממיס, אבל לפעמים מרגישה על הקצה...
יש את התינוק שעכשיו יותר ויותר רוצה יחס,
ועבודה
ובית עם כל מה שיש לעשות בו
ולימודים שעדיין לא גמרתי
😖
כל יום אני אומרת המון תודה על כל זה, כי באמת אני חושבת שזה הכל מתנות ואשרי שזכיתי,
וגם בעלי חמוד ואוהב ומחמיא תמיד ועוזר המווווווווון (הוא לא עוזר, הוא עושה. ברמה כזו)
וגם מהמשפחה שלי יש המון רצון לעזרה (רק שטכנית אנחנו גרים בעיר אחרת)
אבל עם זאת יש ימים שאני מפחדת שאני מפתחת דיכאון 😞.
וכאן בפורום לא מכירים אותי ולא מפחדת בינתיים מאאוטינג אז אני אספר שחוויתי דיכאון קשה וכואב בגילאים 13-17, ואח"כ טיפול וברוך השם מליון פעמים שאני יכולה לומר שעברתי את זה.
אבל אני לא רוצה לחזור לשם.
אחרי הלידה דיברתי עם בעלי וסיכמנו שאם אני מרגישה שהדכאון חוזר נטפל בזה מיד, והיו ימים שחשבתי על זה, אבל לא באמת יש לי זמן וכוח לחפש איך לטפל.
וגם אני חושבת שזה יותר קשור לעומס, ואם הייתי מוצאת סידור לחמוד אפילו לכמה שעות זה היה פותר את הבעיה, אבל הוא עדיין אף פעם לא עזב אותי, וזה מפחיד אותי קצת, ולא יודעת איך להתחיל לחפש.
אולי זה גם קשור לכך שאני מטבעי יותר שומרת פגיעות ועצבות בלב וקשה לי לשתף, כך שדברים קטנים נשארים בפנים ולא הולכים לשום מקום, רק צוברים ריבית והצמדה, וגם מנסה להיות גיבורה ולהצליח בהכל.
אז לפחות פה שיתפתי
תודה למי שקראה🙏
)