תודה למי שהגיבה כשביקשתי יועץ זוגי.. דיברנו עם הרב של בעלי ואחרי השיחה הרגשנו שיפור אבל יום אחרי הכול חזר בחזרה.
התקופה הזו מהלידה, שלושה שבועות פחות או יותר, היו טראומתים עבורי וקשים ברמה שלא אוכל לתאר. סוף סוף נפל לבעלי האסימון שהוא באמת היה סגור אליי ופשוט אדיש. בקושי קיבלתי תמיכה. הכול היה טכני כזה.. כל כך רציתי שפשוט יבוא ויגיד לי "אשתי היפה תודה שהבאת לי את המתנה הכי מיוחדת בעולם.. גם כשהיה לך קשה ועברת המון היית גיבורה" וכלום. לא מתנה ולא נעליים. דיברתי איתו על זה ואמר שרצה לקנות ולא הספיק. ואי כמה זמן פנוי היה לו איך לא הספיק. אבל זה עוד החלק שפחות מפריע.
הוא התבאס שחלק מהדברים שלו נעצרו והרגיש שזה מכניס אותו ללחץ כל הימים האלה (הבאנו ילד לעולם מה ציפית שתמשיך להיות עסוק בעצמך?)
עשינו טעות והחלטנו שאחרי שלושה ימי התאוששות אצל אמא שלי לאחר הלידה נחזור לבית שלנו. הטעות הזו עשתה לי רע בנפש. ארבעה ימים אחרי הלידה הוא חזר ללמוד בכולל ונשארתי לבד עם התינוקת. היה שלב שניסיתי לקום איתה מהספה ולא הצלחתי בגלל התפרים. הבית היה בבלגן נוראי והייתי בתוך כל הבלגן ככה.. בלי יכולת לסדר וגם אם כן אז בקושי ובכאב רב. אמא שלי קפצה לכמה שעות אבל גם לה היה קשה להגיע אלינו ויותר קל לה לעזור כשאנחנו אצלה. חזרנו אליה תודה לאל אבל עדיין קשה לי איתו.. רבים המון. פשוט המון.
היה כאן שרשור על מישהי שלא נסעה בסוף להורים של בעלה וכולן תמכו בה אז אני כן נסעתי להורים שלו (הוא אמר שיבטל בשניה אבל ההורים שלו היו מאוד לחוצים שנבוא כבר אז אמרתי לו שכן נבוא לשבת) הנסיעה הזו לסופש אצל המשפחה שלו הייתה סיוט. ריבים בלי סוף. הוא לא הבין אותי וכשכעסתי ופרקתי עצבים החזיר לי באותו מטבע והגענו לשפל בויכוחים. עד לרמה שאמרתי לו שאתגרש ממנו כבר.
מתחילות לעלות לי מחשבות שעשיתי טעות. שהוא לא בשבילי אולי.. אבל זו גם אשמתי. רוב הזוגיות שלנו נתתי את כל הלב שלי (גם הוא נתן אבל גם אובייקטיבית זה הרבה פחות ממני). נתתי מתוך מקום מרצה. הייתי עושה כמעט הכול. לפרנס, קניות, לבשל, נקיוות מתחלקים בינינו אבל הוא בראש שזו אחריות האישה. הוא כן מכבד בהרבה דברים אבל מרגישה שכבר לוקח הכול כמובן מאליו.
מתחילה להזכר בבחורים שיצאתי איתם לפניו. היו כאלה שמתחילת הפגישות נתנו את כל כולם ורצו אותי וגם שסירבתי ביקשו לנסות שוב ואספו אותי מהבית ולקחו למקומות נעימים ואיתו הפגישה תמיד הייתה באותו המקום. לא בית קפה ולא כלום. לא אסף אותי מהבית וגם לא הציע. אני מגיעה מסביבה שהדברים האלה כן נהוגים. אבל בגלל שמצא חן בעיניי מאוד לא התייחסתי לזה.
מרגישה שהוא ילד ושאין לידי גבר. אנחנו אחרי אמצע שנות העשרים אז היה צריך כבר להתבגר. ההורים שלי נותנים לנו הכול. עזרה בכל דבר ואין לנו כמעט הוצאות אבל הוא עדיין לחוץ ולא לומד בנחת בגלל טרדות הפרנסה (בינינו? מי שלחוץ להרוויח כסף בעצמו עובד גם לפנות בוקר בחלוקת דואר או מוצא משהו ולא רק מדבר) מרגיש לי שהוא פשוט עצלן במסווה של עשייה למרות שבפועל לא עושה הרבה לבית ועושה יותר בשביל עצמו.
היום הוא ניסה להשתפר ונתן לי זמן לעצמי להתפנק ולנוח.
זה היה אחרי שעשיתי חושבים עם עצמי והחלטתי שאני חא האישה המרצה יותר או חסרת הביטחון. אני אראה לו שאני הכי מעריכה את עצמי ולא רצה אחריו ישר כשעושה פרצופים. עמדתי על שלי ובתוך תוכי באמת הרגשתי חזקה ובעלת ערך. אחרי שיחה ארוכה התנצל על התקופה והחליט שמעכשיו יכיל יותר ובאמת נתן לי זמן לעצמי להתפנק ולנוח.
שורה תחתונה אחרי כל החפירה, בתקופה הקשה הזו הבנתי שאיתו אני לא יכולה לתת מעצמי מאה אחוז. יש לי רצון כל כך גדול לתת אבל אם אני מתנהגצ ככה הוא כבר חוקח כמובן מאליו. אז אני עובדת על עצמי מאוד בשביל לתת במינון הנכון בשבילו ובשביל להראות אישה חזקה שיודעת מה היא שווה כי אני רואה שזה מאפס אותו. מרגישה שהוא צריך חינוך וצריל לדעת שכשיש ילד עובדים קשה ולא ממשיכים להתמקד רק בעצמך.
איך אני משדרת חוזקה תמיד? איך להעלות את הביטחון העצמי שלי? יודעת שזה מה שמשפיע עליו. הוא יודע שאני חסרת ביטחון והחלטתי שמעגשיו לא אשתף אותו בזה ואראה תמיד חזקה כמה שאפשר.
יש לכן דרכים להעלות את הביטחון ולעמוד על שלי בזוגיות? לא לפחד שאם אתנהג בצורה מסוימת הוא יקום וילך. למרות שמצד האמת יודעת שלא.
אני כל כך עייפה ומותשת.. יודעת שאם הוא היה איתי לא הייתי מגיעה למצבים נפשיים כאלה קשים ולא הייתי אומרת את מה שאמרתע בויכוחים שלנו.
תודה למי שקראה עד לכאן.. אשמח לעצות מכן איך להתנהג ואיך להרגיש בנוגע לדברים. אני חושבת הרבה על גירושין ושאולי זו הייתה טעות (למרות שאוהבת אותו מאוד מאוד). איך מרגילים בעל לעשות דברים בבית ועם הילדים??
התקופה הזו מהלידה, שלושה שבועות פחות או יותר, היו טראומתים עבורי וקשים ברמה שלא אוכל לתאר. סוף סוף נפל לבעלי האסימון שהוא באמת היה סגור אליי ופשוט אדיש. בקושי קיבלתי תמיכה. הכול היה טכני כזה.. כל כך רציתי שפשוט יבוא ויגיד לי "אשתי היפה תודה שהבאת לי את המתנה הכי מיוחדת בעולם.. גם כשהיה לך קשה ועברת המון היית גיבורה" וכלום. לא מתנה ולא נעליים. דיברתי איתו על זה ואמר שרצה לקנות ולא הספיק. ואי כמה זמן פנוי היה לו איך לא הספיק. אבל זה עוד החלק שפחות מפריע.
הוא התבאס שחלק מהדברים שלו נעצרו והרגיש שזה מכניס אותו ללחץ כל הימים האלה (הבאנו ילד לעולם מה ציפית שתמשיך להיות עסוק בעצמך?)
עשינו טעות והחלטנו שאחרי שלושה ימי התאוששות אצל אמא שלי לאחר הלידה נחזור לבית שלנו. הטעות הזו עשתה לי רע בנפש. ארבעה ימים אחרי הלידה הוא חזר ללמוד בכולל ונשארתי לבד עם התינוקת. היה שלב שניסיתי לקום איתה מהספה ולא הצלחתי בגלל התפרים. הבית היה בבלגן נוראי והייתי בתוך כל הבלגן ככה.. בלי יכולת לסדר וגם אם כן אז בקושי ובכאב רב. אמא שלי קפצה לכמה שעות אבל גם לה היה קשה להגיע אלינו ויותר קל לה לעזור כשאנחנו אצלה. חזרנו אליה תודה לאל אבל עדיין קשה לי איתו.. רבים המון. פשוט המון.
היה כאן שרשור על מישהי שלא נסעה בסוף להורים של בעלה וכולן תמכו בה אז אני כן נסעתי להורים שלו (הוא אמר שיבטל בשניה אבל ההורים שלו היו מאוד לחוצים שנבוא כבר אז אמרתי לו שכן נבוא לשבת) הנסיעה הזו לסופש אצל המשפחה שלו הייתה סיוט. ריבים בלי סוף. הוא לא הבין אותי וכשכעסתי ופרקתי עצבים החזיר לי באותו מטבע והגענו לשפל בויכוחים. עד לרמה שאמרתי לו שאתגרש ממנו כבר.
מתחילות לעלות לי מחשבות שעשיתי טעות. שהוא לא בשבילי אולי.. אבל זו גם אשמתי. רוב הזוגיות שלנו נתתי את כל הלב שלי (גם הוא נתן אבל גם אובייקטיבית זה הרבה פחות ממני). נתתי מתוך מקום מרצה. הייתי עושה כמעט הכול. לפרנס, קניות, לבשל, נקיוות מתחלקים בינינו אבל הוא בראש שזו אחריות האישה. הוא כן מכבד בהרבה דברים אבל מרגישה שכבר לוקח הכול כמובן מאליו.
מתחילה להזכר בבחורים שיצאתי איתם לפניו. היו כאלה שמתחילת הפגישות נתנו את כל כולם ורצו אותי וגם שסירבתי ביקשו לנסות שוב ואספו אותי מהבית ולקחו למקומות נעימים ואיתו הפגישה תמיד הייתה באותו המקום. לא בית קפה ולא כלום. לא אסף אותי מהבית וגם לא הציע. אני מגיעה מסביבה שהדברים האלה כן נהוגים. אבל בגלל שמצא חן בעיניי מאוד לא התייחסתי לזה.
מרגישה שהוא ילד ושאין לידי גבר. אנחנו אחרי אמצע שנות העשרים אז היה צריך כבר להתבגר. ההורים שלי נותנים לנו הכול. עזרה בכל דבר ואין לנו כמעט הוצאות אבל הוא עדיין לחוץ ולא לומד בנחת בגלל טרדות הפרנסה (בינינו? מי שלחוץ להרוויח כסף בעצמו עובד גם לפנות בוקר בחלוקת דואר או מוצא משהו ולא רק מדבר) מרגיש לי שהוא פשוט עצלן במסווה של עשייה למרות שבפועל לא עושה הרבה לבית ועושה יותר בשביל עצמו.
היום הוא ניסה להשתפר ונתן לי זמן לעצמי להתפנק ולנוח.
זה היה אחרי שעשיתי חושבים עם עצמי והחלטתי שאני חא האישה המרצה יותר או חסרת הביטחון. אני אראה לו שאני הכי מעריכה את עצמי ולא רצה אחריו ישר כשעושה פרצופים. עמדתי על שלי ובתוך תוכי באמת הרגשתי חזקה ובעלת ערך. אחרי שיחה ארוכה התנצל על התקופה והחליט שמעכשיו יכיל יותר ובאמת נתן לי זמן לעצמי להתפנק ולנוח.
שורה תחתונה אחרי כל החפירה, בתקופה הקשה הזו הבנתי שאיתו אני לא יכולה לתת מעצמי מאה אחוז. יש לי רצון כל כך גדול לתת אבל אם אני מתנהגצ ככה הוא כבר חוקח כמובן מאליו. אז אני עובדת על עצמי מאוד בשביל לתת במינון הנכון בשבילו ובשביל להראות אישה חזקה שיודעת מה היא שווה כי אני רואה שזה מאפס אותו. מרגישה שהוא צריך חינוך וצריל לדעת שכשיש ילד עובדים קשה ולא ממשיכים להתמקד רק בעצמך.
איך אני משדרת חוזקה תמיד? איך להעלות את הביטחון העצמי שלי? יודעת שזה מה שמשפיע עליו. הוא יודע שאני חסרת ביטחון והחלטתי שמעגשיו לא אשתף אותו בזה ואראה תמיד חזקה כמה שאפשר.
יש לכן דרכים להעלות את הביטחון ולעמוד על שלי בזוגיות? לא לפחד שאם אתנהג בצורה מסוימת הוא יקום וילך. למרות שמצד האמת יודעת שלא.
אני כל כך עייפה ומותשת.. יודעת שאם הוא היה איתי לא הייתי מגיעה למצבים נפשיים כאלה קשים ולא הייתי אומרת את מה שאמרתע בויכוחים שלנו.
תודה למי שקראה עד לכאן.. אשמח לעצות מכן איך להתנהג ואיך להרגיש בנוגע לדברים. אני חושבת הרבה על גירושין ושאולי זו הייתה טעות (למרות שאוהבת אותו מאוד מאוד). איך מרגילים בעל לעשות דברים בבית ועם הילדים??
