כשהחלטנו להתחתן, לא קיבלתי את ההחלטה בלב שלם. היו בו, בבעלי לעתיד, המון תכונות שהערכתי ואהבתי. היה בינינו המון טוב, שיחות מעניינות, משיכה, הערכה, רצון טוב, כיף; אבל הייתה גם זרות, תחושה של מרחק רגשי ומנטאלי שקשה לגשר עליו. קיוויתי שזה עניין של זמן, חיבור שיבנה עם השנים והחוויות המשותפות. מספר שנים ושתי ילדות אהובות אחר כך, אני עדיין מרגישה את המרחק הזה, והוא מכאיב לי ומקשה עליי להתמקד בטוב. לעיתים קרובות מדי אני מרגישה בודדה, עצובה. אני מפחדת שהתפשרתי, שהשתפנתי בגלל הגיל והלחץ וויתרתי על ההזדמנות לאהבה גדולה באמת שהייתה עושה אותי מאושרת. ואני שונאת להרגיש ככה - שונאת שהרע משתלט על הטוב, את ההתמקדות בחצי הכוס הריקה, את הציפיות הגבוהות שלי שלידן החיים האמיתיים יכולים רק לאכזב. אבל אני לא יודעת איך לגרום לעצמי להרגיש אחרת...
אני יודעת שיש לי המון על מה להיות אסירת תודה. בעלי הוא איש נהדר בהמון מובנים: טוב לב, חכם, חרוץ, הוגן. הוא עובד קשה לפרנסת המשפחה ואף פעם לא מתלונן או מתקטנן. הוא חוזר מהעבודה ועוזר עם האמבטיות וההשכבות לישון, ומרוקן את הכיור אם לא הספקתי במהלך היום, ועדיין מקפיד לומר לי שאני עובדת יותר קשה ממנו. הוא מפרגן לי מעומק הלב דברים שיעשו לי טוב - לוקח את הבנות כדי שאוכל לצאת להתרענן, מעודד אותי ללמוד משהו שיסב לי סיפוק במקום לחזור לעבוד בעבודה סתמית לצורך פרנסה. ולפעמים מאוד מהנה לנו ביחד - כששורה עליו הרוח הוא יכול להיות מקסים ורומנטי, להביא לי פרח, לתכנן ערב נחמד עבורינו, להציע שנקרא משהו ביחד. באותם ימים של מצב רוח טוב אני מרגישה שאם רק יכולנו להיות ככה קצת יותר, לא היה חסר לי כלום.
אבל אנחנו לא יכולים; כי לצד תכונותיו הטובות הרבות, בעלי הוא גם אדם מסתגר, פרטי, קצר רוח, זעפן. רוב הזמן הוא שקוע בענייניו, ואז כל ניסיון לתקשר איתו נחווה כהפרעה. אני מדברת אליו והוא קוטע אותי אחרי שני משפטים. אני מציעה שנעשה משהו והוא דוחה אותי כי הוא באמצע ספר מעניין ותכנן להקדיש את הערב לסיים אותו. אני מנסה לגלגל שיחה והוא מגלגל עיניים. הוא מציע שנצא להליכה ואז שותק במשך שעה, וכשאני שואלת בתסכול, אז למה בכלל ללכת ביחד, הוא שואל בחזרה, למה תמיד מוכרחים לדבר?
הטיפול שלנו בילדות הוא כמו של גרושים שחולקים משמרות - עכשיו הן איתך אז אני אלך לקרוא בחדר, ואחר כך אני אקח אותן ואת תוכלי לנוח. אין זמן שסתם משחקים כולנו יחד על השטיח, כי זה יהיה בזבוז זמן מבחינתו. אין שום סיכוי שהוא יתקשר אליי או ישלח סתם ככה הודעה באמצע יום עבודה, כי מה כבר יש להגיד שלא יכול לחכות לערב. אין "שיחת כריות", כי הוא כמעט תמיד נשאר ער אחריי כדי לקרוא או לראות עוד משהו. כשהייתי בבית החולים אחרי הלידה, הוא הביא לי אוכל מהבית שהוא בישל עבורי כדי שיהיה לי משהו טעים לאכול - אבל הוא גם הלך הבייתה אחרי כמה שעות והשאיר אותי לבד עם התינוקות וההורמונים, כי "מה כבר הוא יכול לעשות בשביל לעזור". יש יותר מדי פרקטיות ופחות מדי רגש ודיבור. אני יודעת שזה פער קלאסי בין גברים לנשים, אבל מרגיש לי שאצלנו זה כל כך קיצוני שקשה לי להרגיש שיש פה באמת זוגיות. לחיות איתו זה כמו לחיות בארץ אירופית קרה - לפעמים השמש זורחת ויש יום יפהפה, אבל רוב הזמן יש גשם או ברד או סתם אובך, וכל אחד מסתגר לו לבד בביתו-הוא.
ניסיתי כל פיתרון שיכולתי לחשוב עליו. הצעתי 15 דקות על כוס תה אחרי שמשכיבים את הילדות לישון (התגובה שלו: "בסדר, אבל שיהיה באמת 15 דקות, כי אצלך יש נטיה כזו להתחיל לדבר ולא להפסיק". אחרי תגובה כזו, למי יש חשק ליזום משהו.. ); הצעתי "ערב דייט" שבועי - זרם כמה פעמים ואז נפל על יופ שרבנו, ואז על יום שהוא עסוק, והתמסמס; הצעתי "כרטיסשיח" - הוא גלגל את העיניים כל כך חזק שפחדתי שהן יתקעו שם. הצעתי טיפול זוגי (כי הפער הזה יוצר המון תסכולים שהופכים לריבים קשים ביום-יום) - שום סיכוי בעולם, קו אדום מבחינתו ואין על מה לדבר.
אני מבינה שאין לו כוונה רעה. הוא באמת אוהב אותי ורוצה בטובתי, זה פשוט שהצורך שלו - והסיבולת שלו - לתקשורת וקרבה משמעותית נמוכים משלי. אבל אני מרגישה שאני קמלה - כל כך חסר לי עוד דיבור, עוד קירבה, עוד ביחד... אני לא חושבת שאני מבקשת את הבלתי-אפשרי - אני לא צריכה ממנו שום דבר שאין בו, רק מינון סביר יותר של הטוב מול הרע, של הביחד מול הלחוד. אבל אחרי שנים של שיחות, ניסיונות, תסכול, ריבים, דייטים יזומים - אני מתחילה להתייאש, לחשוב שזה הבנאדם וזה מה שיש לו לתת, ושלמרות שהוא כן משתדל בשבילי לתת יותר, ואני משתדלת בשבילו לתת כמה שיותר ספייס, לנצח תהיה פעורה בינינו תהום עצומה בעניין הזה. והמחשבה הזו מסבה לי כאב עצום. כי אני כן אוהבת אותו, ויש הרבה טוב בינינו, ואני לא רוצה לעזוב; אבל אני גם לא יודעת אם אני אי פעם אוכל להשלים באמת עם המצב ולהשתחרר מהמרירות, העלבון ותחושת החסך שאיתם אני חיה...
אני יודעת שיש לי המון על מה להיות אסירת תודה. בעלי הוא איש נהדר בהמון מובנים: טוב לב, חכם, חרוץ, הוגן. הוא עובד קשה לפרנסת המשפחה ואף פעם לא מתלונן או מתקטנן. הוא חוזר מהעבודה ועוזר עם האמבטיות וההשכבות לישון, ומרוקן את הכיור אם לא הספקתי במהלך היום, ועדיין מקפיד לומר לי שאני עובדת יותר קשה ממנו. הוא מפרגן לי מעומק הלב דברים שיעשו לי טוב - לוקח את הבנות כדי שאוכל לצאת להתרענן, מעודד אותי ללמוד משהו שיסב לי סיפוק במקום לחזור לעבוד בעבודה סתמית לצורך פרנסה. ולפעמים מאוד מהנה לנו ביחד - כששורה עליו הרוח הוא יכול להיות מקסים ורומנטי, להביא לי פרח, לתכנן ערב נחמד עבורינו, להציע שנקרא משהו ביחד. באותם ימים של מצב רוח טוב אני מרגישה שאם רק יכולנו להיות ככה קצת יותר, לא היה חסר לי כלום.
אבל אנחנו לא יכולים; כי לצד תכונותיו הטובות הרבות, בעלי הוא גם אדם מסתגר, פרטי, קצר רוח, זעפן. רוב הזמן הוא שקוע בענייניו, ואז כל ניסיון לתקשר איתו נחווה כהפרעה. אני מדברת אליו והוא קוטע אותי אחרי שני משפטים. אני מציעה שנעשה משהו והוא דוחה אותי כי הוא באמצע ספר מעניין ותכנן להקדיש את הערב לסיים אותו. אני מנסה לגלגל שיחה והוא מגלגל עיניים. הוא מציע שנצא להליכה ואז שותק במשך שעה, וכשאני שואלת בתסכול, אז למה בכלל ללכת ביחד, הוא שואל בחזרה, למה תמיד מוכרחים לדבר?
הטיפול שלנו בילדות הוא כמו של גרושים שחולקים משמרות - עכשיו הן איתך אז אני אלך לקרוא בחדר, ואחר כך אני אקח אותן ואת תוכלי לנוח. אין זמן שסתם משחקים כולנו יחד על השטיח, כי זה יהיה בזבוז זמן מבחינתו. אין שום סיכוי שהוא יתקשר אליי או ישלח סתם ככה הודעה באמצע יום עבודה, כי מה כבר יש להגיד שלא יכול לחכות לערב. אין "שיחת כריות", כי הוא כמעט תמיד נשאר ער אחריי כדי לקרוא או לראות עוד משהו. כשהייתי בבית החולים אחרי הלידה, הוא הביא לי אוכל מהבית שהוא בישל עבורי כדי שיהיה לי משהו טעים לאכול - אבל הוא גם הלך הבייתה אחרי כמה שעות והשאיר אותי לבד עם התינוקות וההורמונים, כי "מה כבר הוא יכול לעשות בשביל לעזור". יש יותר מדי פרקטיות ופחות מדי רגש ודיבור. אני יודעת שזה פער קלאסי בין גברים לנשים, אבל מרגיש לי שאצלנו זה כל כך קיצוני שקשה לי להרגיש שיש פה באמת זוגיות. לחיות איתו זה כמו לחיות בארץ אירופית קרה - לפעמים השמש זורחת ויש יום יפהפה, אבל רוב הזמן יש גשם או ברד או סתם אובך, וכל אחד מסתגר לו לבד בביתו-הוא.
ניסיתי כל פיתרון שיכולתי לחשוב עליו. הצעתי 15 דקות על כוס תה אחרי שמשכיבים את הילדות לישון (התגובה שלו: "בסדר, אבל שיהיה באמת 15 דקות, כי אצלך יש נטיה כזו להתחיל לדבר ולא להפסיק". אחרי תגובה כזו, למי יש חשק ליזום משהו.. ); הצעתי "ערב דייט" שבועי - זרם כמה פעמים ואז נפל על יופ שרבנו, ואז על יום שהוא עסוק, והתמסמס; הצעתי "כרטיסשיח" - הוא גלגל את העיניים כל כך חזק שפחדתי שהן יתקעו שם. הצעתי טיפול זוגי (כי הפער הזה יוצר המון תסכולים שהופכים לריבים קשים ביום-יום) - שום סיכוי בעולם, קו אדום מבחינתו ואין על מה לדבר.
אני מבינה שאין לו כוונה רעה. הוא באמת אוהב אותי ורוצה בטובתי, זה פשוט שהצורך שלו - והסיבולת שלו - לתקשורת וקרבה משמעותית נמוכים משלי. אבל אני מרגישה שאני קמלה - כל כך חסר לי עוד דיבור, עוד קירבה, עוד ביחד... אני לא חושבת שאני מבקשת את הבלתי-אפשרי - אני לא צריכה ממנו שום דבר שאין בו, רק מינון סביר יותר של הטוב מול הרע, של הביחד מול הלחוד. אבל אחרי שנים של שיחות, ניסיונות, תסכול, ריבים, דייטים יזומים - אני מתחילה להתייאש, לחשוב שזה הבנאדם וזה מה שיש לו לתת, ושלמרות שהוא כן משתדל בשבילי לתת יותר, ואני משתדלת בשבילו לתת כמה שיותר ספייס, לנצח תהיה פעורה בינינו תהום עצומה בעניין הזה. והמחשבה הזו מסבה לי כאב עצום. כי אני כן אוהבת אותו, ויש הרבה טוב בינינו, ואני לא רוצה לעזוב; אבל אני גם לא יודעת אם אני אי פעם אוכל להשלים באמת עם המצב ולהשתחרר מהמרירות, העלבון ותחושת החסך שאיתם אני חיה...
