זה קשה ככ לחיות ככה שנאבקים רק כדי לשרוד את היום הזה. ואת היום הבא. רוצה קצת משהו לנפש. אבל הנה אנחנו ממשיכים מהמבחן הזה למבחן הבא מהשיחה הזאת לסינונים הבאים. מהמשפט הזה לאדם הזה ואז לאדם הזה ואז לאדם הזה ואז להתנהג בצורה שתשכנע אנשים שאני לא, דגש על הלא מתכוונת להתאבד. ולהמשיך להתנהג בצורה שתרגיע אנשים לעוד צורה שתרגיע אנשים. ומה עם להרגיע את עצמי. מוזר להתגעגע לעצמי כשאני תקועה עם עצמי כל הזמן, אבלאבל כל ההעמדות פנים והניסיונות לא לשבור את הכלים משפיעות ואין מה לעשות. אני רוצה להיות אני, אני מדמיינת אותי כמו שאני אבל גם מבחוץ ועולה לי חיוך רחב על הפנים. אבל בנתיים, מהקרב הזה לקרב הבא. מהישיבה על שינון אמונת הפילוסוף לשינון עקרונות הנאורות לתרגול של מציאת נקודות קיצון לאנסין, עד 8 בלילה כל יום. ומלהרגיע את הילדה הזאת ולהתעצבן איתה על זאת להעמיד פנים שאני לא קורסת מבפנים עם הזאת ולצחוק עם הזאת ולהסתכל על אחרת וחשוב כמה שאני מתגעגעת אליה. מלהיכנס לשיעור של היועצת למבט שהיא עושה שהיא רואה אותי ולהיזכר בשבוע שלא עניתי ומשם לפה להיזכר בצמיד של הבית חולים שיש לי מתחת לערימות של ספרים בשביל המיון הפיסאטרי הזה שהוכיח לאנשים שהכל טוב איתי, חוץ מיזה שעכשיו אני צריכה להסתיר מתי שאני עצובה כי לא באמת מאמינים לזה. ומשם לשיעור הזא, כל עם חיוך על הפנים. ומשם למטלות בבית לבקשה הזאת ובקשה הזאת. והכל עובר משם משם לשם לפה ואני רוצה פשוט לעצור הכל ולהיות אני, להתחיל מחדש.