אצלי האופטימיות קיימת גם כשאני בדיכאון. כמעט תמיד.

דבר שני - נדבר עוד כמה ימים...

ובנתיים נספר לך את בדיחת היום:

שחר: אוריה, התינשאי לי?

אוריה: לא!

שחר: זה היתה שאלה ריטורית, שאלתי רק מטעמי נימוס.

(-:

ניסית לשדך לי מישהו?

יפה יפה!

הנקמה תבוא...

האם להצטרף לתוכנית הפעולה של משה ושירת הים או שמא עלי להכין תוכנית פעולה משלי?

כל זאת-בפרק הבא

חח סתםם

ומה שמעתי?

אתה היית בבני עקיבא ועברת לאריאל?!?!

כופר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יש כאן עוד חבר'ה כמוך?

מרגע זה  מצבך

ביש

לגבי האופטימיות- רק לפני איזה יומיים מישהי עשתה לי:"תגידי, איך את יכולה להיות כל כך אופטימית!?"

זה משהו מטורף!!!!!! כל יהודי שיודע שהכל לטובה, אין מצב שהוא מתייאש!

נ נח נחמ נחמן מאומן

(מישהו כאן ברסלב, חבקו"קניק?...)  

אני בשום תנועה.

מה זה חבקו"קניק?(לא חבדני"ק?)

החתונה מבוטלת??

אוף כבר פיניתי ת'יום...

את הסיפור הבא שמעתי בשבעה של סבתא שלי (שנפטרה לפני קצת פחות משבוע), וסתם רציתי לשתף אתכם, אולי גם אתם תרצו לאמץ את המסר..

אז ככה: סבתא שלי בשנתיים האחרונות היתה חולה בסרטן. עם הזמן המצב שלה הלך והחמיר, ותמיד כששאלו אותה איך היא מרגישה היא ענתה- 'אני בסדר תמיד בסדר' (היא אפעם לא היתה אומרת 'יהיה בסדר' או יהיה טוב כמו שאנחנו נוהגים להגיד, אלא היא אמרה 'עכשיו בסדר!') היא אפעם לא התלוננה על הקושי שבמחלה, ולקחה הכל ברוח טובה (והיא גם לא התחמקה ממה שקורה לה, כמו הרבה אנשים, היא אפילו היתה צוחקת על עצמה).

בשבעה, האונקולגית שלה סיפרה שכשהיא הגיעה בפעם הראשונה למחלקה עם מצברוח  מצויין, לטעמה יותר מדי, ולא נשמעה מכיוונה אף תלונה שהיא, היא הביה בטוחה שמשהו לא בסדר אצלה בשכל, ושהיא לא קולטת את חומרת מצבה... והיא החליטה לשלוח אותה לבדיקה פסיכולוגית.. וכמובן שהבדיקה הראתה שלא דובים ולא יער, פשוט מדובר באישה חזקה שלא יודעת מה זה להתלונן, ותמיד תראה את הטוב שבדברים...

אני אישית החלטתי לאמץ את האופטימיות הזו (וכמה שעכשיו צריך אופטימיות...) ולהשדתל להתלונן כמה שפחות.. להגיע למצב של לצחוק על הדברים הרעים, אני עדיין לא מסוגלת...

אני כנראה לא ממש התלמדתי אצלה... אצלי זה עדיין בתהליכי רכישה...

סתם ככה, הגעתי למסקנה שזו בכלל תכונה שמאפיינת את המשפחה שלהם.. אבל אמא שלי לא ממש ככה..

אני נזכרת שפעם סבא שלי בא אלינו, ותיכנן לקחת את אחים שלי אליהם הביתה. פתאום התברר שיש לו פנצ'ר רציני בגלגל... סבא שלי אפילו לא הוציא מילה אחת של תלונה, ובחיוך גדול הוא פנה לתקן את הפנצ'ר ותוך כדי הרגיע את אחיי שרצו כבר ליסוע... כבר אז נדהמתי מזה וניסיתי לאמץ את זה..

באוי ננסה להיזכר באחת....

לא עולה לי כלום.. באסה...

___________________

- אמא, איזה דג אמרת שיש לי בראש?

- לא דג, חמודי, סרטן!

__________________

בהשפעת הביקור שלי היום בשניידר...

שפנפנה!

____________________

- אמא, ללאיזה סרט אנחנו הולכים?

- לא לסרט, חמודי. להקרנה!

על ילד תסמונת דאון נאמר 'מייד אין צ'איינה'.... כבר סקלו אותי עלזה.

עוד אחת- לאחר הצונאמי הגיעה לביתי פליטה משם... לקלח את אחותי זה היה סיוט.. היא השפריצה לכל עבר ולבסוף היתה נראית כמו ניצולת צונמאי'...

יש לי  עוד בדיחות, כלליות.. צריך להיזכר.

אפחד לא יכול לפגוע בי...

בפורים שנה שעברה התחפשתי ביחד עם אחותי לזוג יפניות.. או יותר נכון אם ובת יפניות.. דוגרי אני הייתי נראית יותר יפנית ממנה, אני לפחות בצבעים המתאימים (שיער שחור עיניים חומות) והיא, מעבר לזה שהעיניים שלה היו מלוכסנות בדיוק כמו של יפנים, היתה בלונדינית עם עיניים כחולות... אבל העיניים שלי גם די מלוכסנות.. זה היה הקו דימיון הכמעט יחידי ביננו..

היממתי אתכם? כן, גם אז העזתי להכריז בחוצות שהתחפשתי ליפנית ,יחד עם אחותי, בעלת תסמונת דאון.. ונהנתי לראות את ההלם..