הקריאו לנו היום בפעולה את הקטע הזה...
שמי? שמי אינו חשוב.
מי אני? אני היהודי האחרון.
השנה היא 2124, המקום הוא ה “Smithsonian Institute” בוושינגטון, ארה”ב.
אני נמצא במוזיאון בתוך כלוב תצוגה, אנשים עוברים על פני השכם והערב, בוהים, מצביעים ולפעמים אפילו צוחקים.
על הקירות המקיפים אותי מוצגת תערוכה המתארת את התרבות היהודית: טלית, ספר תורה ותשמישי קדושה.
יום יום, בזמן שאני יושב וצופה באנשים העוברים על פני, אני לא מפסיק לתהות כיצד 6.5 מיליון איש מבני עמי הושמדו לפני קצת יותר ממאה שנים.
אבי וסבי נהגו לספר לי על הקהילות היהודיות במאות ה-19 וה-20: על הקהילות הגדולות בלוס אנג’לס, ניו-יורק, שיקגו ופיטסבורג, על הארגונים היהודיים הבינלאומיים כדוגמת בית הכנסת המאוחד, בני ברית, ועוד רבים אחרים.
אני זוכר איך אבי סיפר לי בגאווה על הקהילה היהודית המצליחה כל כך בארה”ב.
אני זוכר את הסיפורים על ארץ ששמה ישראל שהייתה ואיננה עוד.
אני תוהה מה היו הסיבות ומהרהר באירועים, אולם אני עדיין מחפש תשובה.
אני מאמין שעכשיו אני יודע איך יהודי ארה”ב והעולם נעלמו.
זה התחיל מהדברים הקטנים, ממשפחות יהודיות שהפסיקו להגיע לתפילות השבת, והמשיך בהורים שהפסיקו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים לשיעורי עברית וללימודי בר מצווה. בבתים אלה, נרות השבת לא הודלקו.
סבא שלי סיפר לי שלמרות כל אלה הם נשארו “יהודים טובים”: חלקם דיברו יידיש, הם הגיעו לתפילה ביום כיפור, וערכו סדר פסח מידי שנה.
אצל חלקם היהדות הייתה בלב, ואצל חלקם היא סימלה את המסורת.
למרות כל אלה אני לומד מספרי ההיסטוריה כי גם דברים אלה נעלמו עם הזמן.
נוכחות בתפילת כל נדרי הפכה מכבוד לעול, קיום סדר פסח כהלכתו הפך משמחה גדולה למשימה מכבידה.
מנהגי המסורת היהודית החלו להעלם, וזה לתפיסתי היה הצעד הראשון.
נישואים מעורבים הפכו לעניין שגרתי, הרב הפך ממורה לאיש עסקים וזרמים כמו אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים נעלמו.
אני זוכר שקראתי על רב בשם מרדכי רוזנברג שדרש שוויון מלא עבור הקהילה היהודית בחברה האמריקאית – ואכן במשך תקופה מסוימת היהודי זכה לשוויון מלא.
עם השוויון הגיעה הדרישה לזנוח את המסורת הבדלנית, ויהודים הפסיקו לקבע מזוזות למשקופי בתיהם רק משום שעניין זה הפך אותם ל”שונים”.
יהודי שנשאל: “מהי דתך?” הכחיש בתוקף את יהדותו, או לא ענה כלל. הוא ראה את עצמו קודם כל כאמריקאי.
יהדות חדשה התפתחה באמריקה – יהדות שאינה מאמינה.
ואני שואל, איך ייתכן שתתקיים יהדות שאינה מאמינה?!
יהדות בהכרח צריכה יהודים, אבל בדיוק באותה מידה היהודים צריכים את היהדות. אף אחד משני גורמים אלה אינו יכול להתקיים בזכות עצמו.
למה אנשים לא ראו את זה?
ואז, המכה הניצחת הגיעה. זה קרה בערך לפני חמישים שנה ואני עדיין יכול לזכור זאת כאילו זה היה היום.
המדינות הערביות סביב ארץ ישראל התחזקו והפכו לחסרות מנוחה, וכדרכם מאז ומעולם הם שאפו להשמיד את ישראל.
לפני חמישים שנה הגיע הרגע בו הם החליטו לפעול.
בעזרת שתי פצצות אטום הם השמידו שלושה וחצי מיליון ישראלים, ומדינת היהודים אשר כונתה בעבר “ארץ זבת חלב ודבש” הוכחדה.
כאשר החדשות המזוויעות נפוצו ברחבי העולם, היהודי בארה”ב נשאר אדיש והגיב: “באמת, מה יכולתי לעשות?”
100 שנה לפני כן אדם בגרמניה השמיד שישה מיליון יהודים, ואנשי העולם החופשי נשבעו שזוועה כזו לא תשכח ולא תחזור.
הם הבטיחו שהם יתמכו בעם היהודי באשר הוא לעד.
והנה, ערבותם של יהודי ארה”ב לעם היושב בארץ ישראל נעלמה.
ואני תוהה – עד כמה הזיכרון הקולקטיבי שלנו קצר?!
כאשר יהודים איבדו את הגאווה שלהם, את הדת שלהם ואת המדינה שלהם, הם איבדו את עצמם.
אני היהודי האמריקאי האחרון, עוד עשרים שנה בערך גם אני אלך לעולמי, והיהדות לא תשוב להתהלך על פני כדור הארץ.