סבא שלי הכ"כ אהוב שוכב על ערש דווי.
הוא בבית, כי בבית חולים כבר אין מה לעשות.
וסבתא שלי,
אבודה.
הם נשואים מעל 60 שנה.
עברו חיים לא פשוטים אבל הכל יחד.
ופתאום- (ההתרדרות היתה בשבוע וקצת)
היא ישנה בחדר לבד.
היא לא שומעת טוב והוא כ"כ חלש שהוא רק לוחש אז הם לא מדברים.
היא לא רואה טוב אז היא מנסה להאכיל אותו אבל הכפית אף פעם לא מגיעה לפה.
היא לא מבינה בתרופות.
הפיליפינית (החדשה) אחראית על כביסות ובישולים.
המון אנשים מביאים אוכל, אז היא פותחת את המקרר ולא מזהה את כל הקופסאות והאוכל
היא ממש מרגישה כמו אורחת בבית של עצמה
ובעיקר- חסרת משמעות.
(כשהייתי שם בפעם האחרונה עלתה לי מחשבה של מה היה קורה אם היא היתה כותבת את זה בפורום, איך היינו עונות לה?
קחי איזה שוקולד טוב
תקראי ספר טוב
תראי סרט טוב
משהו שיסיח לך את הדעת עד שיהיה יותר טוב.
הצחיק אותי קצת.
אבל, זה לא נכון!
כי לא הולך להיות יותר טוב,
זה עניין של ימים או שבועות עד שסבא שלי כבר לא יהיה כאן
ועכשיו שהוא כאן- לא טוב לה
וכשהוא ילך- גם לא יהיה לה טוב, יהיה לה גרוע.
אז מה היא כן צריכה לעשות??)
זה גרם לי להמון מחשבות על מטרות ומשמעות החיים, בעיקר לנשים
ביהדות.
מכירה המון רבנים וכמובן גם ממדורות קודמים, אבל רבניות?
רוצה ללמוד איך ללכת בדרכן
איך להיות מלאה במשמעות ולא רק מלבשל ולכבס וכמה שזה נשמע נורא אפילו מלדאוג לבעל הכ"כ אהוב (כי עכשיו כשסבא שלי הולך נגמרת לסבתא שלי המשמעות לחיים!)
מחפשת תכלית ומשמעות כדי שכשאני אהיה בת 90 אני לא ארגיש כמו סבתא שלי.
איזה חיים זה? איזה?
ומתגנבת לי מחשבה קטנה קטנה ללב שאולי בכלל זה נכון ובמצב שלה אין משמעות.
מקווה כ"כ שזה לא נכון!!
יצא קצת מבולגן... אולי תצליחו לעשות לי סדר בדברים.
תודה לכל מי שקראה עד כאן.
