הייתי אומרת כם
היי אנשות, קצת כבד לי איתכם, לא יכולה לנשום
אני מרגישה כאילו אני אמורה להיות החברה האולטימטיבית, מה שאתם באמת רוצות
שאני אצחיק אתכם כמו שתמיד עשיתי, שאעודד אותכם אם אתם צריכות עידוד.
אבל -
אני יכולה להצחיק אותכם. אבל ההומור שלי השתנה.
ואני יכולה לעודד אותכם, אבל אתם פשוט לא מדברות על שום דבר. שום דבר משמעותי.
ואני שונה עכשיו, אתם יודעות? אנשים משתנים, גם כשאתם לא רואים. במיוחד שאתם לא רואים.
אני צריכה חברה לדבר איתה במרירות. חברה שאני אוכל להשעין את הראש על הכתף שלה, בלי צורך להסביר. שהעיניים שלי שוב התמלאו דמעות בלי הסבר, והיא פשוט תעביר יד בשיער שלי (אם היא תצליח) ותחשוב איתי לאופק.
אני צריכה חברה שלא תנסה להיכנס איתי לוויכוחים כל היום ( 'ורוד זה כליל השלימות.' 'השירים שאת שומעת מדכאים.' ' נשים הם שמתנהגות כאילו הם צריכות שיצילו אותם ודחוף. כי אין מה לעשות, אנחנו נשים') כי ברצינות, עייפתי. (לא אכפת לי מוורוד, הוא מופיע לי לפעמים בחדר, אבל זה לא אומר שאני אראה כמו היפייפיה הנרדמ עם שמלה ורודה. לא אוהבת את הצבע ממש, סבבה? אני אוהבת השירים שלי, כי אני יכולה לשמוע אותם בלי שהאוזניים שלי ידממו מטיפשות שיש בשירים אחרים. זה מדכא? אוי, כמה חבל ששירים שנוגעים בלב מדכאים אותכם. לכו. תמשיכו להיות נשים. רק אל תצעקו לי להציל אותכם. גם אני אישה.)
אני צריכה חברה שאני אוכל לשתוק איתה, והיא תשתוק איתי, וזה יהיה השיח הכי יפה שאני אשמע אי פעם.
אני צריכה חברה שתפסיק להתלונן ולרכל על אדם מסוים. די. בוא נתרכז בעצמנו, ואם אנשים מפגרים, אז תני להם להיות מםגרים. פשוט אל תתקרבי. ולרכל עליה במשך 24 שעות ביממה לא יגרום לך להרגיש טוב יותר.
אני צריכה חברה שתראה את העומק בי, את עומק הסערה שתמיד יש בי שלא תראה אותי כמו אגם שטחי.
אני צריכה חברה שגם שתחושות לא מוסברות יתקפו אותי (מותר לי להרגיש אובדן, גם כשלא איבדתי אדם אף אדם שדיברתי איתו יותר מ5 דקות. איבדי את עצמי. איבדתי דמויות- שהם רק דמויות, אבל עד היום הערכים שלי, זה מה שהם לימדו אותי. יופי לך? לא? לכי תבכי לאמא.) ופשוט תבין אותי, ותמשיך לצייר איתי על החול. כשהיאי יודעת שזה קורה, ורק השתיקה שלה מרפאת. לא השתיקה הרועמת שלכם, שהיא שתיקה כי אתם לא יודעות.
צריכה חברה שאם אני אזרוק עליה חול בים היא לא תלך ותעלב, או שהיא תתעצבן כי היא לא אדם חסר תרבות. אני צריכה חברה שתחזיר לי.
גם את האמת בחיים, תחזיר לי.
אחרי כל זה, אני אוכל לצחוק איתה כשאני ארצה. ולהצחיק אותה. ולבלות כשלא קשה וכואב.
אבל איך אני יכולה להיות חברה שלכם, אם אנחנו עצמנו לא חלק מהחברות הזאת, אלא רק ההשתקפויות שלנו?
אם הייתי יכולה להגיד לכם הכל, הייתי אומרת.
אבל אני לא יכולה.
ואני מתאפקת שלא לשלוח את זה לכולכם, ולהגיד פשוט
'לעזאזל, תלמדו מה שתלמדו, אני לא מוכנה לחזור לחברות הזאת אם היא לא תשתנה, גם אם זה יקרה רק כשהגיהנום יקפא!'
