מחר.

מצד אחד אני כבר רוצה שזה ייגמר, שאחזור לשגרה השקטה הבנאלית, הדורשת והמייצבת.

מצד שני אני כלכך לא רוצה שזה ייגמר. השמחה המטורפת הזאת,הקדושה,הטהורה,הנקיות הזאת. הנחמדות.

לפעמים צריך לתת לעיניים לדבר, ולמה שיש מתחתיהן, אבל משום מה זה לא מספק אותי עכשיו. ואפילו שכלכך חיכיתי לדבר איתה,הסתרתי ולא גיליתי לה. אוי אבאלה קושי שכזה זה ניסיון כלכך עצום. אתה בטוח שאני יכולה לעמוד בו?

אני מעט מבואסת.

אני לא רוצה לבאס אחרים,אולי זה מה שקורה ומה שמבאס אותי יותר.

אני רוצה לצאת מיזה, ובכלל לא התפללתי היום.

למה דווקא עכשיו לא יורד גשם?

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)