יש איזה משהו שגורם לנו לאהוב טוב, יש לנו יצר לעזור, להיות נדיבים, משהו לא לא נותן לנו להיות אכזריים. (דבר זה נקרא מצפון)
משום מה, במצבים ספציפיים, אנחנו לא מרוצים גם אם עשינו את הצעד הנכון.
לדוגמא:
באחת מנהיגות השגרה שלנו ברכבת (יוצא לכולנו...) אנחנו רואים במסילה בצד ימין ילד אחד ובמסילה בצד שמאל 2 ילדים.
בחרנו בבחירה הנכונה. ואני עדיין אהיה עצוב על זה הרבה יותר מאשר אם עקצתי מישהו באיזו עקיצה עסיסית.
1. זה גרם לי לחשוב שהמקור של הרגש הזה (מצפון) אינו שמימי, כלומר שורש עמוק בנשמה או מה שזה לא יהיה. אלא כמו כל הרגשות. אפשר להשפיע עליו, הוא יכול להשתנות ובכללי, הוא לא אובייקטיבי.
הסיבה להחלטה הזו היא שאם המקור היה רוחני, לא הייתה אמורה להיות לאדם שום בעיה לעשות צעד נכון (גם אם הוא גורם נזק), הרי הוא נכון! + אם זה היה רוחני אי הנוחות הייתה נגרמת גם כשהיינו נותנים צדקה, בידיעה שכרגע חסכנו צדקה מאדם אחר.
2. אחרי שדחיתי את האופציה ההיא, (אני לא בטוח שכולם מסכימים,) אני עדיין נמצא בספק. האם אדם נולד עם מצפון מכוון ואחר כך אפשר לשנות אותו, או שהמצפון שלו נבנה על פי החברה, (שמחדירה עמוק לתודעה מה מוסרי ונכון). יש צדדים לכאן ולכאן.
אגב האם הטעם של האדם מכוון כשהוא נולד והחברה יכולה לשנות אותו? או שכולו נבנה על פי החברה? לכאורה הדברים קשורים.
אני נוטה לקבל שהאדם נולד מכוון מעט והחברה עושה את שאר העבודה.
לנוחיותנו, מי שעונה על 2 יכתוב "2" (מפתיע!) כנ"ל למי שמשיב ל1. (יכתוב 1. כן? שאף אחד לא יכתוב 2 בגלל ה"כנ"ל". הוא היה כנ"ל של מקבילים לא של שווים)
