בסוף אני אסע. אין סיכוי שלא. אבל אני אסע עם לב כבד. מאוד מאוד כבד. וכואב ממש.

ועם מצפון כלכך גדול, עם ידיעה שפשוט הפקרתי את אותן נפשות. ופתאום אבא ככה, מה שהוא אמר, וההיא מה שהיא אמרה והזאתי..

אח יאבאלה כמה לחצים על אדם אחד? כמה הגודל על כתפיים כאלה קטנטנות? כמה אהבה שלא מתממשת,

כי..כי.. כי אולי עוד לא הגיע הזמן? כן נו זה ברור, אבל..אבל.... אוח. כואב קצת.

אנחה, אנחה עמוקה.

זאת כמיהה, קוראים לזה כמיהה. אוייש ,כמיהה עצומה שכזאת.

מפחיד לי לכתוב כאן רגשות, אז פשוט אני לא אכתוב,אבל אין לי איפה אחר. פרטיות זה חשוב, והדבר הכי שורף זה שאתה מגלה שחדרו לך לפרטיות הכמוסה והאישית שלך, ואתה צריך לבנות חומת מגן סודית ופרטית מחדש, שוב, מחדש.

(הוא חמוד, הוא ממש ממש חמוד.)

ובאלי לכתוב עוד, עליהן, ועליו, ועליי. אבל לא כאן.

טוב להודות להשם.

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)