עבר עריכה על ידי והוא ישמיענו בתאריך ח' בכסלו תשפ"א 11:30
[ולפני שאתם קופצים עליי.. אני לגמריי מזדהה עם הציבור הזה (לא עם ההגדרה..), ונמנה עליו. הכל טוב 
]-זה הדעתנות יתר. והמחלוקת. והידיעה הברורה הזאת שאני תמיד צודק, וכל השאר טועים ומטעים. ואני רואה את זה לא רק בבית מדרש, אלא בעוד תחומים בחיי היום יום. נתקל בזה מקרוב ממש.
עכשיו, זה בסדר להאמין בדרך שלי, לא רק שבסדר- זו חובה.
אבל מכאן ועד.. איך אני אגדיר את זה? לי זה מרגיש קצת כמו אלימות כזאת, אולי אלימות מילה בוטה מידי, אז נקרא לזה חוסר עדינות.
איזשהו רצון לכפות את כל המציאות שתתיישר לפי הערכים שלי. ואם זה לא קורה, וזה הרי לא קורה מאליו, אז פשוט יש מלחמה. במקום שיח, במקום הקשבה.
וזה הגיוני. לימוד תורה נותן הרבה בהירות וחדות בהשקפה, וחריפות גדולה. לא בכדי חז''ל מזהירים ת''ח בייחוד על כבוד לזולת וענווה. ברור לי גם כן שזה מעיד על חוכמה וידע ושכל חריף.. ובד''כ מצוי מאוד אצל בינישי''ם.
אבל מה עם קצת יותר סובלנות לאחרים?
סובלנות כלפי דעות אחרות או כלפי אנשים זו לא מילה גסה. תאמינו לי.
לא מעניין אותי לאיזה כיוון הגויים לוקחים את זה, אנחנו יכולים להיות סובלניים גם לא ממקום של חסד מדומה או טשטוש ערכי. אפשר להיות סובלניים גם מתוך תפיסת עולם תורנית, ברורה, ערכית ועצמית.
אם יש משהו שמרתיע אותי בחרד''ל- זה זה. באמת ובתמים, זה מפחיד אותי.
ואם נתקן את זה,
אני לא רק חושב, אלא בטוח-
שעם ישראל יעריך אותנו קצת יותר. כמו שבאמת ראוי לנו כציבור. והחלקים השונים בציבור הדתי לאומי יוכלו לחיות קצת ביותר שלום והבנה, שהמחלוקות בינינו הן השקפתיות. ואיננו נלחמים נגד האדם, אלא נגד הדעה.
דעתי אגב, שהחלוקה המגזרית איננה טובה. אחרי ש @advfb האיר את עיני במאמר מסע המחנות של הרב זצ''ל, בהתחלה היה לי קשה לקבל את ההסבר שלו למאמר. אחרי עיון אני מסכים איתו, ושמח מאוד על כך..
כדי לדעת שאני צודק, אני לא צריך לשלול אחרים. אני יכול ללכת בדרך של חיוב.
מעניין אותי- מה אתם חושבים על זה? גם לכם זה מפריע? או אולי לדעתכם זו דרך טובה שתוביל את הציבור ואת העם שלנו למקום טוב יותר ולא למקום של מחלוקות יותר ויותר גדולות?
היו ברוכים
נ.ב. אשמח לתשובות ענייניות ומכבדות. המטרה שלי היא לא להתנגח ח''ו, אלא לפתוח דיון לשם שמים. אשריכם ישראל!
