כי האמת שנמאס לי להכחיש, נמאס לי לשחק במשחק הזה של: ״יאללה, התקדמתי הלאה. הכל על ה*** שלי ולא באמת כואב לי. הכחשה זה קול, אני אמשיך עם זה עד שיעבור לי.״.
אני רוצה לשנוא אותך כי כבר כואב לי, כל דבר מזכיר לי אותך, כל בוקר וכל ערב היה שלנו. וכל דקה וכל שניה היו מלאות בשנינו.
ואני זוכרת שתמיד אמרת לי שאני הדבר הכי טוב שקרה לך, שאתה מת עליי כל כך, שאתה כל כך שמח שמצאת אותי. אבל בחיים לא העזת להגיד לי: ״***, אני אוהב אותך.״
בחיים לא העזת להוציא את זה מהפה. רמזת, רמזת לי את זה בהמון דרכים.
אם זה לדאוג בלי הפסקה ולא להפסיק להתקשר אליי כשאני עצובה ואם זה פשוט להתקשר אליי סתם ככה, כי התגעגעת לקול שלי ורצית לראות אם אני בסדר.
אם זה פשוט להגיד לי שהכמות אהבה שלך אליי לא מוסברת. אם זה פשוט לחייך ולהגיד לי ״זכיתי בך. אני ****** זכיתי בך, בחיוך שלך, בך.״
היום אני מנסה לשנוא אותך, אני מנסה לראות כמה פגעת בי וכמה רע השארת. אני מנסה לשכוח כמה טוב היה לנו ביחד וכמה רע היה לנו.
קשה לי למצוא בך דברים רעים, מאוד קשה, אני לא יכולה לשנוא אותך עם כמה שאני רוצה.
אני חושבת עליך, נזכרת בשנינו. אני יודעת שהזכרונות האלו הם הדבר הכי מתוק שיש, אבל, האמת, שהם עושים לי ממש רע.
הלב שלי נמצא על מצב שבור עכשיו, על מצב של ״אל תפנו אליי, כי אני ****** ארסק אתכם ואשבור לכם את הלב פי כמה. אז תתרחקו ממני.״
ועדיין ממשיכים לבוא, וזה ממשיך, וזה לא מפסיק.
כי אני בסך הכל מנסה לשכוח, או פשוט למצוא אותך באחרים. זה הדבר שאני הכי טובה בו - לפגוע. לפגוע כמו שלימדת אותי, לפגוע כמו שרק אתה יודע.
לימדת אותי המון דברים, לימדת אותי לשנוא ולאהוב. לימדת אותי איך לעצור את הדמעות ואת העצב כשהם באים, הסברת לי מה צריך לעשות כשממש רע לנו. ועכשיו, בכל פעם שאני עושה את אותם דברים, אני נזכרת בך. וזה כואב לי, זה כואב לי מאוד.
אני הולכת לישון עם צביטה בלב, צביטה של ״*** את לא תשיגי אותו יותר. ולא משנה מה תעשי, הוא בחיים לא יחזור להיות שלך. כי את אשמה בזה, את נתת לו ללכת, את עשית את זה.״
ואני צריכה להפסיק עם כל רגשות האשם האלו, זה סתם מחרפן אותי.
ואתה יודע מה עוד יותר מחרפן? לשמוע את השיר שלנו, את השיר שאנחנו הכי אוהבים. את המילים האלו שפשוט מספרות את הסיפור חיים שלנו, על הכל. המרחק, הקושי, האהבה הענקית הזאת שלא תפריד.
אתה עדיין בלב שלי למרות הכל, אני רוצה שתדע. באמת, למרות כל מה שהיה, נתתי את כל מה שהיה לי.
נתתי אותך, שיחררתי אותך, נתתי לך ללכת. נתתי לך לברוח מבין האצבעות שלי, להחליק ככה סתם. ביום אחד, כי קצת נפגעתי.
אני יודעת שאין לי מה, אני יודעת שאני סתם כותבת, אני יודעת שאני סתם מבזבזת את הזמן שלי עליך, על ׳לנסות לרוקן את המים מהים׳, לנסות לרוקן את הלב שלי מסדקים.
אני מנסה לתקן אותו ולהדביק אותו מחדש בנחמה אחרת בכל פעם מחדש.
ויש לי אקסים, ואני לא מתביישת. אם לקרוא להם אקסים בכלל, אני מחשיבה אותם לכלום.
ואני יודעת שאתה בטח מבואס, שגם אחרי שנתתי מעצמי את הכל ושיחררתי אותך ללכת, אני הבטחתי. הבטחתי שאפסיק להלחם ואפסיק את כל החרא הזה. והבטחתי שאפסיק לבכות.
אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה להסתכל על המראה ולראות כלום. אני לא יודעת מה זה הכלום הזה, מה הריקנות הזאת שפתאום מכה בי, מה זה הדבר הזה שאנחנו עושים עכשיו, ומה אנחנו מחשיבים את עצמינו בכלל.
אני לא יודעת אם אני בסדר, אני יודעת שאני לא. כי האמת שממש כואב לי, ואין לי עם מי לדבר.
אין לי למי להסביר, כל בן אדם שני פשוט שופט. לא כמוך, שיכלתי פשוט לדבר איתך על הכל. שתמיד ידעת לענות נכון ולהקשיב.
ועכשיו אין לי אותך, אין לי אותנו. וכל מה שהיה כבר לא כאן, הוא שם. איפה-שהוא, באיזה חור נידח. אולי ב״טיזינאבי״, אולי באיזה אי בודד.
אני רק יודעת שאני חושבת עליך כאן, בלי הפסקה, מחכה לתשובה, מחכה לתשובה שלי לגבי הכל.
ואני יודעת שאני כאן, יושבת מתחת לספסל הקבוע שאני יושבת בו וכותבת. הספסל הזה שממלא אותי במוזה. הוא, והשיר שלנו. השיר שלנו שמתנגן ברקע בלי הפסקה ומזכיר לי אותך.
פיסת זכרון קטנה שלי, חתיכת זכרון קטן וכל כך עצום ובעל משמעות בשבילי.
תראה, אני יודעת ששנינו כבר לא כאן, אבל ניסיתי את כל מה שניסיתי. ונתתי את כל מה שיכלתי, השתדלתי, באמת.
אני נלחמתי כמה שניסיתי רק להלחם, אבל היום.. אני רוצה לשנוא אותך.
כי שנאה זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות במצבים כאלה.
אני רוצה לשנוא אותך, אני רוצה לצעוק את זה.
אני שונאת אותך! אני שונאת אותך ואוהבת בו זמנית.
אני רוצה לשנוא אותך, אני פשוט לא יכולה.


